בחזרה לדף הבית

משפחת שטוק

תמונות מכתבים מסמכים עצי משפחה לזכרם

סיפורו של בנימין שטוק כפי שסיפר לנכדתו תום אור שחר

"הגענו שלושה, ועכשיו אנחנו עשרים ושלושה"

11/7/03
הקדמה אישית

שמי תם שחר, ילידת 86', תלמידה בבית ספר תיכון השוכן בעמק הירדן.
בקרוב אצא עם משלחת למסע לפולין.
באחת הפגישות הראשונות בהכנה למסע, שאל המדריך אם יש מישהו בקבוצה שיכול לספר את סיפור העלייה של סבו או סבתו. התרחשה דממה בחדר. נוכחתי לדעת שמתוך 30 בני נוער בקבוצה, מעטים סיפרו סיפור מאוד כללי ולא מפורט והשאר לא ידעו כמעט כלל.
אני סיפרתי סיפור מאוד כללי והתביישתי בעצמי.
הבנתי שמעולם לא שמעתי את הסיפור של סבי, ואינני יודעת מה באמת קרה שם.
החלטתי ליטול יוזמה ולכתוב את אשר בפיו של סבי, מאחר שאני יודעת שיש מה לספר וצריך לשמוע, מכיוון שאם הדברים לא יאמרו עכשיו, אז מתי יאמרו?
אני מקווה שהתוצר של חוברת זו ירצה את סבי, ויעניין אתכם, הקוראים.

קריאה נעימה-

תם שחר

שמי בנימין שטוק, בן שמונים וחמש וחצי, מתגורר בנווה שאנן, מצפה 22, חיפה, ישראל.

אני אב למנשה, שנשוי לציפי, הוריי : איילת, שנשואה לסם- הוריי טל ומיה (הנינים), יעל ובן.

-לדליה, שנשואה לבנצי, הוריי שרון, אורטל וליעד.

-ולגילי, שנשוי ללבנה, הוריי ליהי, תם וספיר.

אני נשוי לרגינה מזה 57 שנים.

נולדתי בשנת 1917 למנשה ורייזה (רוזה) שטוק, בעיר צ'ורטקוב, גליציה המזרחית, פלח טרנופול, פולין.

היו לי 5 אחים ואחיות: הבכורה- חנה (1912), השני- אני (1917), השלישי- קלמן שמואל (1920), הרביעית- אסתר (1923), החמישי- פייביש (1926) והשישית- חיה (1928).

אבי, מנשה, הוא בן ליחיאל ושרה, אימי היא בת חיים וגיצ'יה (גיטל).

את אחיו ואחיותיו של אבי לא הכרתי מכיוון שהם גרו בהלעבוקה, פלח צ'רנוביץ', בוקובינה, רומניה.

אחיה הגדול של אימי נקרא יעקב והקטן- זלמן.

עד מלחמת העולם הראשונה אוסטריה שלטה על כמה ארצות באירופה הדרום מזרחית, בהן גליציה שאחרי המלחמה הועברה לפולניה עם תקומתה.

גם בוקובינה, טרנסילבניה, צ'כיה היו תחת כיבוש אוסטרי עד מלחמת העולם הראשונה.

על העבודה עם אבי -

הורי נישאו בצ'ורטקוב, אוסטריה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1910.
אבי היה סוחר בכל סוגי נוצות ופוך אווזים והיה גם יצואן של הנוצות לגרמניה ולארצות הברית עד שנת 1929, שבה פרץ משבר עולמי והמסחר שותק לגמרי.
החל מ-1930 אבי עסק רק במכירה של הנוצות לבעלי בתי חרושת גדולים לעיבוד נוצות.
עקב פרוץ המשבר העולמי בשנת 1929 אבי הפסיד ¾ מערך הסחורה שהייתה לו במלאי, כלומר הפסיד את כל כספו האישי וגם את הכסף שקיבל כאשראי מאנשים.
מבחינה משפטית הוא היה רשאי להכריז על "פשיטת רגל" מבלי שיחויב לשלם את החובות, אלא רק למסור את כל המלאי לרשות בעלי החוב. אולם אבי החליט לא להכריז על "פשיטת רגל" והגיע עם בעלי החוב להסכמים של תשלומים במשך שנים ללא ריבית עד שכל החובות יוחזרו. וכך היה- במשך 6 שנים, משנת 1929 עד שנת 1935 הוא עמד בתשלומים וגמר את כל החובות, כך ששמו לא הוחתם כ"פושט רגל". באותו זמן לא הייתי מעורב בעסקים של אבי. בשנת 1933 היה ה"ניו דיל" של רוזוולט בארה"ב, פרוייקט של הנשיא לשיקום הכלכלה. בעקבות הפרוייקט הייתה התעוררות כלכלית והמסחר חזר לשגשג. הסוחרים הגדולים שעסקו בייצוא שמעו על הפריחה הכלכלית וניצלו אותה לטובתם האישית. התקשורת הייתה מפגרת באותה התקופה והסוחרים "הקטנים" לא ידעו על השגשוג.

יום אחד הגיע סוכן של בית החרושת הכי גדול לעיבוד נוצות ופוך בפולניה אל ביתי, אבי היה בנסיעה עסקית ואמי קיבלה את פניו. הסוכן הציע לאמי שיקנה ממנה את הסחורה שהייתה במלאי במחיר גדול במקצת מהמקובל אך סחורה זו כבר הייתה מיועדת לאדם ששילם את כספו מראש. הסוכן לא הרפה מאימי והתעקש לקנות את הסחורה. רציתי להבין מדוע מתעקש הסוכן על קניית הסחורה והתמקחתי עמו על המחיר. הסוכן לא רצה להיות נדיב מידי בהצעותיו ועזב את ביתנו. כאשר הלך הסוכן, אמרתי לאמי שאני בטוח שמחיר הסחורה עלה ושלחתי מברק לבית החרושת הראשי, שבו כתוב שאני מוכן למכור במחיר גבוה ב-30% מהמחיר המקובל על הכמות הקטנה שהייתה ברשותי. בתשובה למברק קיבלתי טלגרפית ע"י שליח מיוחד מהדואר את כל הסכום מראש. על פעולה זו חזרתי בשנית ושוב קיבלתי את הכסף. בפעם השלישית שהעליתי את המחיר, לא נעניתי. כעת ידעתי מהו המחיר המקסימלי שאני יכול לדרוש בתמורה לסחורה. בישרתי לאבי את הבשורה טלפונית וגם העברתי אליו את הכסף שקיבלתי מראש טלגרפית בשביל שיקנה סחורה נוספת. כעת, אבי היה הסוחר היחיד באזור שידע על העלאת המחירים ויהיה מסוגל לשלם יותר למגדלי האווזים. עובדה זו הביאה הכנסות גדולות לאבי ושינתה את המצב הכלכלי של משפחתי בצורה משמעותית.

בחורף של אותה שנה נישאה אחותי חנה לנחום רפפורט בחתונה מפוארת באולם עם הרבה אורחים ואפילו אולם נפרד לעניים מקבצי הנדבות שיוכלו ליהנות אף הם מהחתונה.

על חינוך ותנועות נוער-

הורי היו דתיים אדוקים ואני חונכתי חינוך דתי בחדר מגיל 3 ועד גיל 12. בגיל 6, בזמן שכל הילדים התחילו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים, אני חליתי בדלקת קרום הריאות, והמחלה נמשכה כשנה. היות שלא התחלתי ללמוד לימודים ממלכתיים בזמן, למדתי רק לימודים תורניים- תלמוד, תורה ופוסקים ורק בגיל 9-10 התחלתי ללמוד לימודים ממלכתיים באופן פרטי עד גיל 16. באותו זמן, ילדים ממשפחות אדוקות התארגנו בתנועת נוער של "אגודת ישראל" בזמן שרוב בני הנוער היהודיים הציוניים התארגנו בתנועות שונות כגון: גורדוניה, השומר הצעיר, פועלי ציון, בית"ר, הנוער הציוני אשר התבססו על השקפת העולם של המפלגות הגדולות. עד גיל 13-14 הייתי בתנועת "אגודת ישראל". בעיירה שלי קרה מקרה מיוחד: למנהיג הראשי של אגודת ישראל היו שני ילדים- בת ובן. הבת הייתה מאוד כשרונית, למדה לימודים ממלכתיים, ונעשתה לפרופסור שלימדה בגימנסיה הפולנית הממשלתית ונשארה דתייה אדוקה מאוד. הבן היה גם מאוד כשרוני, המשיך לפעול ב"צעירי אגודת ישראל" וניהל את תנועת הילדים בתנועה. הוא בעצמו המשיך לקחת חלק בפעילויות התנועה, התלבש בהתאם אך התפתח בידע שלו בלימודים כללים בסתר. עד 13-14 אני השתייכתי לילדים בתנועה והשתתפתי בהרצאותיו של בנו של מנהל התנועה על פיזיקה ואסטרונומיה. עם סיום אחת ההרצאות על אסטרונומיה, בה כל הילדים הקשיבו ברוב קשב להסברים על מערכת השמש והכוכבים, הוא פנה זמן לשאלות של הילדים. כל הילדים שתקו ורק אני הרמתי את ידי ושאלתי: "לפי ההסברים ששמענו כעת, אני מתחיל לחשוב שלמעשה אין אלוהים. היש אלוהים?" את השאלה הזאת שאלתי כשאני רק בן 14. כל הילדים שתקו והמדריך הוריד את ראשו. כולם הבינו לפי הורדת הראש שאכן, אין אלוהים. רגע זה היה קטסטרופלי בשבילי- כל הידע וההבנה שלי לגבי העולם וצורתו התמוטט ובאותו הרגע התחלתי לחשוב בצורה מדעית והרגשתי צורך ללמוד ולהתעניין במדע. השמועה על ערעור האמונה בקרב הילדים שנכחו בהרצאות של מנהיג "צעירי אגודת ישראל" נפוצה והמשטרה החשאית הפולנית התחילה לחקור את העניין בחשד שהמדריך קשור למחתרת הקומוניסטית. מאידך, התנועה הקומוניסטית שקראה לעצמה "תנועת תרבות והרצאות ערב" הוקיעה אותו מהם כי הם פחדו מהמשטרה. כאשר נותר המדריך קירח משני הצדדים הוא קרא לי ולשני חברי: ברקו ניימן קובל ושמחה נוסבויים ואמר לנו שהוא צופה שיהיו לנו בעיות בעתיד בגלל הקרבה אליו והציע לנו לפנות לתנועת "השומר הצעיר" שיקבלו אותנו אליהם. התקבלנו ל"שומר הצעיר", הפכנו להיות פעילים מאוד בתנועה ותוך שנתיים התנועה גדלה פי שלושה. (1933) מצד שני, מכיוון ששלושתנו הלכנו ל"שומר הצעיר" וכבר היינו ידועים למשטרה החשאית, היא התחילה להטריד את התנועה עד שהבינה שכל פעילות התנועה היא חוקית ואין לה שום קשר לתנועה הקומוניסטית.

התנועה אירגנה טיולים, תזמורת, מקהלה שכללה 16 איש- 8 זמרים ו-8 נגנים. מידי פעם נסענו להופיע בעיירות סמוכות לעיירה שלנו בקנים של התנועה. פעם אחת הופענו בעיירה קטנה במרחק של 30 ק"מ מהעיירה שלנו בקטעי משחק ושירה לרגל יובל התנועה בעיירה זו. ההופעה הייתה מאוד מוצלחת, ובתור מארגן המקהלה קיבלתי הצעות רבות להופיע אך סירבתי.

לאחר שהשפעתי על המצב הכלכלי של משפחתי בצורה משמעותית, אבי סמך עליי והעריך אותי מאוד. לכן כאשר נודע לו שאני מתרחק מהדת הוא קיבל זאת כעובדה נתונה וסלח לי. (אפילו ביקשתי מספר במספרה שהלכנו אליה יחדיו להסתפר, שיגזור לי את הפיאות כאילו בטעות...) כמובן שאבי היה מאוכזב אבל למרות זאת היה גאה בי על ההתנהגות הכללית שלי בבית, התרומה הכספית מהמשכורת האישית שלי לצורכי הבית, הכבוד שרכשתי לאחיי ואחיותיי וכמובן גם לאמי, והיותי מהווה דוגמה לנערים בני גילי בעיירה. אימי התייחסה להתרחקות מהדת ביותר קלות ועודדה אותי להתפתח.

על הבריחה לברית המועצות-

בשנת 1939 הצבא הרוסי כבש את אזור מגורי- החלק המזרחי של פולניה, והצבא הגרמני כבש את הצד המערבי של פולניה. הרוסים לא הרשו לתנועות הציוניות להתקיים. לפני הכיבוש הרוסי הייתה שאיפה שיום אחד תהיה עלייה לארץ ישראל, אך לאחר הכיבוש התנועות היו בלתי חוקיות ובנוסף לכך, בארץ שלטו הבריטים משנת 1918 עד שנת 1948 ומאוד הגבילו את העלייה היהודית לארץ כי הם היו נגד הקמת המדינה. הם הקציבו לתנועה הציונית עלייה של כאלף יהודים בחודש. בשנת 1941 כשפרצה מלחמת העולם השניה, הגרמנים פלשו לצרפת (1940) ולרוסיה (1941). בזמן השלטון הרוסי היהודים לא סבלו במיוחד מרדיפות, אלא רק מבחינה כלכלית כאשר נאלצו כל בעלי הרכוש להלאים את כל החנויות ובתי העסקים לשלטון הרוסי. בזמן הפלישה הגרמנית, היהודים מאזורנו לא ברחו לרוסיה. מתוך 7,500 יהודים שהיו בעיירה ברחו רק 300 יהודים. עובדה זו נבעה מכך שבמלחמת העולם הראשונה הרוסים שדדו ורצחו יהודים בפרעות והגרמנים גרשו את הרוסים ובכך הגנו על היהודים. ב- 22 ליוני 1941 הגרמנים פלשו לצד הרוסי בפולין. ברגע שהגרמנים פלשו הם התקדמו בצעדים איטיים לכיוון ברית המועצות. כעבור שבוע ימים, השלטון הרוסי ששלט בעיירה שלנו החליט לנטוש את העיירה בגלל התקדמות הגרמנים. סוניה, חברתי עוד מהתנועה ובת זוגתו של ברוך, גם הוא חבר משכבר הימים עבדה כפקידה באחד המשרדים הרוסיים. בראשון ליולי ראשי השלטון הרוסי הציעו לכל העובדים, בניהם סוניה, לברוח לברית המועצות לפני הגעת הגרמנים לעיירה. סוניה קיבלה את ההצעה בליל ה-30 ליוני ובראשון ליולי כבר התחילו לסגת. עם קבלת ההודעה משפחתה התחילה להתכונן לקראת הבריחה והיא הזמינה את בן זוגה בוז'ה (ברוך) להצטרף. בחמש וחצי לפנות בוקר בוז'ה בא אליי ואמר לי שיש משפחה, עם ילד קטן שבורחים עד לגבול הרוסי הקודם במרחק של כ- 30 ק"מ מהעיירה שלנו והציעה לי להצטרף אליהם. אני מאוד רציתי לברוח אך רציתי להתייעץ קודם לכן עם משפחתי. חיכיתי לאבי שיחזור מתפילת השחרית בבית הכנסת. אחותי חנה הייתה בחודש השמיני להריונה וסירבה להצטרף ואימי חיכתה לאבי. בינתיים בוז'ה בא לביתי שוב ואמר לי להחליט מהר אם אני מצטרף כי הם עוד מעט זזים. כעבור עשר דקות אבי חזר, וסיפרנו לו הכל והוא אמר שבבית הכנסת החליטו כל היהודים שאף אחד לא זז לשום מקום, כולם נשארים בעיירה. הוא אמר את זה למרות שידע בוודאות שברגע שהגרמנים יפלשו לעיירה הם יהרגו את כל היהודים וייקחו את רכושם. הוא אמר שהגרמנים הם אנשי סדר ואולי יהיו מהומות אבל היהודים יתחבאו במרתפים עד שהשלטון יתחיל לשלוט כהלכה והם ישתלבו שוב בחיי היומיום. הוא גם אמר שהם אנשים מבוגרים ואין להם כוחות להתחיל לנדוד וגם אין להם אמון ברוסים. לא הייתה לי השפעה מספיק חזקה על הוריי כדי להניע אותם מההחלטה ואז בוז'ה הגיע בפעם השלישית ואמר: "אתה הולך או לא? אנחנו כבר זזים!" אמי פרצה בבכי, דחפה אותי לכיוון הדלת ואמרה לי: "חברים שלך הולכים, לך עמם, לפחות אתה תישאר בחיים" ותוך כדי בכי היא ממש דחפה אותי לכיוון הדלת. אמרתי לה: "אימא, אם אני אלך אני אשאר בחיים, אבל מה יהיה אתכם?" ועם המילים האלה אני יצאתי החוצה ובזאת נפרדנו. התחלנו להתקדם עם העגלה ולפתע עברנו בית חרושת הנמצא בסמוך לבית החרושת שבו אני עבדתי. על יד בית החרושת עמדו שני מכרים שלי שהוציאו מתוך בית החרושת עגלה גדולה מאוד עם שני סוסים ורצו לנסוע עמם אבל הגויים שהיו שם לא הסכימו לתת להם את העגלה. ואז אני התערבתי כי לי היו זכויות על העגלה הזאת בגלל שעבדתי בבית חרושת וגערתי בהם: "איך אתם מרשים לעצמכם להתנהג בצורה כזאת? אתם לא מתביישים לעצור אותם?" ואז יצא בחור אחד, אוקראיני שמינה את עצמו לאחראי. אמרתי לו: "אתה זז מפה או שתכף יהיה פה N.K.W.D?" (N.K.W.D זה המשטרה החשאית הרוסית) והוא נבהל.הוא חשב שאני יכול לממש את האיום שלי למרות שלא יכולתי לעשות שום דבר. הוא ברח וכעת במקום עגלה אחת עם סוס קטן, ארבעה אנשים ותינוק הייתה לנו עגלה גדולה מאוד עם שני סוסים חזקים ועוד שני בחורים ובינתיים ראו אותנו שני בחורים צעירים ממני ב-5 שנים שגם ברחו לרוסיה וביקשו להצטרף לעגלה הגדולה שלנו ואנחנו הסכמנו כי הכרנו אותם מהשומר הצעיר. התקדמנו עד הגבול הרוסי ואז בעל העגלה הקטנה שבה היה כל הציוד שלנו אמר שהוא רוצה לחזור כי שכרנו אותו רק עד הגבול והוא היה צריך לחזור לצ'ורטקוב. העמסנו את כל הציוד לעגלה הגדולה והמשכנו לנסוע. הגיע הלילה, אחרי שעברנו כ- 50 ק"מ מהגבול הרוסי, פנימה נתנו לסוסים לנוח ונשכבנו לישון לידם. לפנות בוקר, לפני שהאיר השחר, העיר אותי אחד הילדים שלקחנו עמנו ואמר לי שהשניים שלקחו את העגלה בבית החרושת מנסים לברוח בלעדינו. קמתי וניגשתי לפני הסוסים ואמרתי: "אתם לא מתביישים לברוח למשפחה עם תינוק? תתביישו לכם!" הם הסתובבו והלכו ברגל כי לדעתם התקדמנו לאט מידי. נסענו עוד עשרה ק"מ עד שהגענו למקום שמשם ראינו פסי רכבת. אביו של התינוק ניגש וראה שמגיעה רכבת. הוא רץ למטה מהר ונתן לאיש שאחראי על הרכבות בקבוק שתייה שהיה לו בכיס בשביל שיעכב את הרכבת עד שכולנו נרד. הרכבת הגיעה לקייב- עיר הבירה של אוקראינה. לאחר מכן התברר לנו שזו הייתה הרכבת האחרונה שנסעה על הפסים הללו כי גם לשם התקדמו הגרמנים מכיוון טרנופול. תחנת הרכבת נכבשה מספר ימים אחרי שהעיר שלנו נכבשה. העיר שלנו נכבשה בשביעי ליולי. כך נסענו בתוך ברית המועצות מבלי לחטוף הפצצות שהיו בערך מאה קילומטרים מאחורינו והתקדמו כמונו לכיוון מזרח.

המסע עד לחזרה לפולניה-

אוכלוסיית ברית המועצות בתחילת ההתנפלות של הגרמנים על ברית המועצות התנהגה למופת- בתחנות רכבת גדולות חילקו דייסות ולחם. באותו זמן, זה היה שבוע ויומיים אחרי תחילת ההתקפה ואז עוד לא היה רעב. בערים הגדולות היו משרדים שחילקו תלושי מזון לפליטים. למעשה כל המסע שלנו נראה כמו מעשה מאורגן אבל הוא היה מסע בריחה רגיל של פליטים כאשר עושים כל יום החלטות גורליות בחיים שלפעמים מביאים למזל ולפעמים לאבדון.הגענו עד סטלינגרד וגם שם קיבלנו תלושים למזון והמשכנו דרומה לאורך הנהר וולגה עד הים הכספי, שם עברנו לאנייה ששטה לעבר קרסנובודסק- שמעבר לים הכספי. שם התקדמנו כמה ימים בתוך הרכבת עד לאנדיג'אן (עיר גדולה באוזבקיסטאן), ונודע לי שבאזור יש מפעל קטן לתיקון ושיפוץ כלים לשימוש הצבא הרוסי. במקום הזה, בוז'ה קיבל ידיעה שסוניה נמצאת בצ'לבינסק, אורל צפוני, והוא נסע אליה. מכיוון שבוז'ה היה נכה, הוא לא היה מגויס לשום צבא והיה חופשי לנסוע לאן שרצה. אני ובוז'ה נפגשנו שוב רק לאחר 4 שנים, כשחזרנו לפולניה.

באותו מקום עבדו בפחחות על כלי המתכת שהיו זקוקים לשיפוץ ובמקרה אני התמחיתי בפחחות בפולניה. קיבלו אותי בשמחה לעבודה במשך חודש ימים והרווחתי כסף טוב. כעבור זמן מה נאלצתי לחפש עבודה חדשה ונודע לי שמחפשים מתנדבים לנסוע למכרות פחם בהרים ליד טשקנט לעבודה. הייתי צעיר ולכן הסתדרתי היטב בעבודה במשך 8 חודשים. התנאים היו די טובים מלבד העובדה שמקום המגורים היה מרוחק כ-3 ק"מ מהמכרה. הייתי בן 25, בריא וחזק ויכלתי לעבוד בעבודה פיזית. המכרה היה באזור הררי, ולכן הלילות היו קרים מאוד למרות שלא היה חורף. עבדתי כל יום עד 12 בלילה והעדפתי להישאר לישון ליד המכרה מסביב למדורה כמו עובדים נוספים ולמנוע את ההליכה המתישה למגורים. החיסרון הגדול במקום היה הרוח הקפואה בלילות וחום המדורה לא הצליח להתגבר עליה. למחרת הלילה הראשון שישנתי שם כבר היה לי חום גבוה מאד וכאב ראש ולמעשה הייתי מצונן מאוד. הרופא נתן לי כדור נגד כאב ראש וחום ואמר לי שהמחלה תחלוף בקרוב. המזל הגדול שלי היה שמצאתי חן בעיני המנהלת של מטבח חדר האוכל והיא סידרה לי מקום לינה בתוך מבנה סגור שעוד היה בבנייה וכך התגוננתי מפני הקור. המנהלת חיבבה אותי משום שמעולם לא התלוננתי על האוכל כמו שאר העובדים והיא תמיד אמרה להם להתנהג כמוני. המנהלת דאגה לי לדייסה עם חמאה במקום הפיתות הגדולות שקיבלו שאר העובדים. את החמאה היא קנתה לי בשוק הסמוך. כעבור שבוע חלה בחור נוסף ואז הרופא הבין שהמחלה היא לא הצטננות קלה והפנה אותנו לבית חולים במרחק של עשרה ק"מ מהמכרה. כשהגענו לבית החולים שכבנו באותו חדר, ולפני שאיבדתי את ההכרה ביקשתי מאחת האחיות שתכתוב גלויה לקרובת משפחה רחוקה שלי מעיר הבירה של אוזבקיסטאן- טשקנט. זה היה ב-12 לחודש וב-21 לחודש אני התעוררתי ושאלתי אותה אם היא שלחה את הגלויה אתמול.התברר לי שהייתי ללא הכרה במשך 9 ימים, ושהמחלה הייתה דלקת ריאות קשה. בינתיים הבחור שחלה יחד איתי מהמכרה נפטר בגלל הטיפול הלקוי שקיבל במכרה בניגוד אליי שהטיפול המסור של מנהלת המטבח שנהגה בי כמו בבן הציל את חיי. היה לי מעט כסף ומידי יום קניתי ספל גדול של נוזל שמזכיר אשל וככל שהתאוששתי הייתי יותר רעב, והאוכל של בית החולים לא הספיק לי. ביקשתי מהרופאה בבית החולים להשתחרר בשביל לחזור למכרה ולקבל אוכל טוב מהמנהלת אבל הרופאה אמרה לי שאם אני אלך ברגל בחזרה אני לא אחזיק מעמד ואפגע בבריאותי ושעלי להישאר בבית החולים עוד שבוע. הרעב גרם לי לצאת לדרכי מוקדם מאוד בבוקר, הלכתי במרץ כי ידעתי שאני אקבל כמה אוכל שרק ארצה. הדרך הייתה מאוד קשה וכוחותיי אפסו בכביש קרוב מאוד למכרה ונחתי על אבן גדולה. לפתע פתאום מנהל המחסן של המכרה העיר אותי. אמרתי לו שאני רעב ותשוש והוא התחלק איתי בפיתה הגדולה שהייתה לו ובמשקה החם. הוא עזר לי להתאושש ואמר לי שהמכרה נמצא ממש מעבר לגבעה ושכדאי לי להמשיך. יצאתי לדרכי עד שהגעתי לנחל שזורם בחוזקה ועליו בול עץ מרובע שאדם בריא יכול לעבור עליו. התחלתי ללכת אבל הרגשתי שאני נופל למים אל הזרימה החזקה והפסקתי. לא ידעתי מה לעשות ולפתע הגיע אוזבקי על חמור שמסוגל לעבור את המים בקלות. ביקשתי ממנו שיעביר אותי את הנחל והוא דרש 10 רובלים ולי נותרו רק 3 רובלים אז הוא סרב והמשיך בדרכו. אז צץ לי רעיון בהשראת החמור- לרכב על בול העץ. התיישבתי עליו כשרגליי טובלות במים ותוך עשר דקות כבר הייתי בצד השני. כשהגעתי למכרה כל מי שראה אותי הצטלב וברח. לא הבנתי מה קרה לכולם ואז התברר לי שבמכרה שמעו שאני נפטרתי בבית החולים. (יש אמרה כזו שאומרים- אדם שאומרים עליו שהוא מת אבל הוא חי יזכה לחיים ארוכים...) מאוד שמחתי להיפגש סוף כל סוף עם המנהלת והיא האכילה אותי מכל טוב. אמנם כעת היה לי אוכל טוב ותנאים טובים אבל בגלל שאני לא פעלתי ע"פ המלצת הרופאה בבית החולים פגעתי ב-80% מכל חמשת חושיי- כמעט ולא שמעתי, לא ראיתי, לא הרחתי, לא הצלחתי להרגיש טעם ומשום כך הרגשתי חולשה בכל גופי.

הפועלים סביבי הרגישו שבריאותי לא טובה וניגשתי לרופא היהודי במכרה. הרופא הסביר לי שעקב המאמץ הקשה של הדרך חושי נחלשו לגמרי אבל הבטיח שאני אהיה מסוגל לצאת מהמחלה תוך חודש ימים בעזרת טיפול נכון. חזרתי לחדר האוכל ושוחחתי עם מנהלת חדר האוכל שדאגה לי מאוד ודרשה לשלומי. היא יעצה לי לקנות חמאה לדייסה בשוק הסמוך למכרה במקום שתי הפיתות הגדולות שלהן אני זכאי מידי יום. וכך היה- מידי יום אכלתי דייסה עם חמאה ותוך חודש ימים כבר יכולתי שוב ללכת על הרגליים למרות שבריאותי לא הייתה במיטבה.כעבור זמן מה, כשהתחלתי להתגבר על המחלה, ניגשתי למנהל העבודה וביקשתי לחזור לעבודה. נאמר לי שאני לא מספיק חזק בשביל העבודה במכרה אבל שבנפחייה הקרובה אפשר לעזור למפח בעבודתו. הנפח קיבל אותי לעבודה ועזרתי בעשיית חלקי פסי רכבת דקים. סחבתי הרבה חתיכות מתכת אך נחלשתי ונרדמתי מרוב המאמץ. במקרה המנהל הראשי של העבודה עבר לידי ושאל את הפועלים מה קרה לי שאני ישן באמצע המכרה. הוא אמר שאני לא צריך לעבד כי אני רק מפריע למהלך העבודה התקין. הוא הפנה אותי למשרדו, שילם לי סכום כסף כפיצויים, נתן לי בגד עבודה כחול חדש ואמר לי לנסוע העירה. בעיר פגשתי מספר בחורים והתייעצתי עמם לגבי מקום עבודה חדש. הם אמרו לי שלא יקבלו אותי לשום מקום עבודה כי אני חלש. כעבור כמה ימים התחיל להיגמר לי הכסף שהיה ברשותי והרגשתי שאני מתחזק. לפתע ראיתי מודעות גדולות שמבקשות מבחורים שהגיעו לגיל גיוס להתייצב בלשכת הגיוס. נרשמתי בלשכה ובגלל שהייתי נורא רזה שלחו אותי לרופאת הלשכה. הרופאה שאלה מדוע אני כל כך רזה והבאתי לה את המסמכים שקיבלתי מבית החולים. הרופאה בדקה אותי ואמרה לי שאני כבר לא חולה אלא רק זקוק לחיזוק והסכימה לגייס אותי. היא שאלה אם יש לי קצת כסף לקנות מזון ולהתחזק, אך לא היה לי לאן ללכת וכספי כמעט אזל. היא הבינה את מצבי והסכימה לגייס אותי. היא נתנה לי מסמכים שמאפשרים לי לקבל מצרכי מזון בכל נקודה צבאית במשך שבוע ימים. את המצרכים שלא הצטרכתי מכרתי והיה לי מעט כסף. צרפו אליי עוד שני בחורים שקיבלו את אותם התלושים, אך למזלי, לשני הבחורים לא היה צורך במצרכים כי הם היו מקומיים מבוססים. נותרתי לבדי עם מצרכים לשלושה אנשים וחיכיתי לרכבת. עם הרכבת נסעתי לטשקנט- עיר הבירה של אוזבקיסטאן, ושם שוב קיבלתי מצרכים לשלושה אנשים. מכרתי את המצרכים להם לא הייתי זקוק והיה לי מעט כסף ברשותי. כשהגעתי לנקודת הגיוס כבר היית חזק ובריא ושם הם שאלו היכן האנשים שהיו איתי. הסברתי להם שבאתי לבדי להתגייס. באותו מחנה צבאי גייסו את האנשים שהגיעו באופן עצמאי להתגייס והיו זקוקים לארגון צבאי בשביל להמשיך למסלול הצבאי. אנשים אלה היו לרוב- פליטים והומלסים שהיו זקוקים למסגרת. מידי פעם היו מגיעים קצינים ולוקחים להם אנשים לפי הצורך. הייתי במחנה במשך שישה ימים עד שהגיע קצין שדרש חיילים לקטיושות. באותם ימים, הקטיושות שימשו כנשק חדש מאוד והגרמנים מאוד חששו ממנו. הסתדרנו בשורה, והקצין עבר מאחד לשני ושוחח עם החיילים המגויסים במחנה וכך קבע אם לקחת אותם או לא. כשהוא הגיע אליי, שאל אותי את פרטיי ורשם אותי ברשימת המגויסים אשר מאושרת על ידי מפקד המחנה היהודי. מפקד המחנה עבר אחד אחד ואישר את כולם אך כשהגיע אליי שאל אותי מה שמי. עניתי :"בנימין מנשביץ" והוא דחף אותי בגסות הצידה. לא הבנתי מה קרה, אך מי שעמד בצד יחד איתי הסביר לי בשקט שהמפקד היהודי שומר על החיילים היהודים ומגן עליהם מפני סכנת הקטיושות. נשארתי בצד ובינתיים הסתיים המסדר. ניגשנו למפקד ושאלנו אותו מה נעשה בעתיד. הפקד תירץ את פסילתנו בכך שאנחנו פליטים, ולא מרוסיה ושלח אותנו למחנה מעבר צבאי נוסף. מחנה זה היה מחנה חופשי לגמרי שהזכיר לי בית הבראה ממש. הסתדרנו בחדרים וקיבלנו תלושים לקבלת מזון במסעדות לכל יום. חיכינו שיהיו מספיק אנשים במחנה המעבר ובינתיים היינו חופשיים. כעבור שבוע ימים התאספנו במחנה כ- 1,200 אנשים, ושלחו אותנו לרכבת שתוביל אותנו למכרות פחם בצפון קזחסטאן . המכרה בצפון הכיל פחם מסוג משובח מאוד והיה מפותח מאוד מבחינה טכנולוגית- היה משולב עם רכבות,קרונות (שמכילים 60 טון כל אחד), שופלים (שהכף שלהם מכילה 3 טון), מסילות, ופצצות של חומרי נפץ. עבדתי במכרה בצפון במשך 8 חודשים ואז הגיע החורף. הלכתי לקבל בגדים מתאימים לחורף שיגנו עליי מפני הקור הנורא שהגיע עד 42- מעלות, אך לא נותרו מגפיים. ניגשתי למנהל העבודה ואמרתי לו שעד שישיגו לי מגפיים חורפיים אני לא מוכן לחזור לעבודה. חזרתי למגוריי שהיו מספר קילומטרים מהמכרה וחיכיתי לחזור לעבודה עם מגפיים. באותו הזמן, קרתה תאונת עבודה במכרה- כשפוצצו את קיר הפחם בשביל לשבור אותו ולהוציא את הפחם, הפחם נפל על השופל ושבר אותו וכל העבודה במכרה הושבתה. בגלל המהומה במכרה שכחו אותי.

בזמן שהגרמנים פלשו לברית המועצות מהצד המערבי לכיוון הצד המזרחי, הרוסים נתנו פקודה לגרמנים שגרו מעבר לנהר הוולגה לעבור לסיביר. הגרמנים האלה היו מאוד עשירים והיו בעלי צאן. הם לקחו חלק מהרכוש שהיה ברשותם לסיביר. את הצעירים מבניהם גייסו לצבא הרוסי בתור כוח עבודה במכרות הפחם בצפון. למכרה בו אני עבדתי הגיעו כ- 10,000 גרמנים וכך יכלו העובדים המבוגרים והחלשים להשתחרר מהעבודה כי לא היה בהם צורך. ארגנו וועדות רפואיות לכל העובדים במכרה בשביל למיין את העובדים ולהשאיר רק את הטובים ביותר. לפני הוועדות, הרופא בקופת חולים אליה היינו שייכים, בדק אותי ואמר שאני בריא אז לא טרחתי ללכת לוועדה הרפואית. אך רבים מחברי שוחררו ושכנעו אותי ללכת בכל זאת ולנסות את מזלי. שמעתי בקולם וניגשתי לוועדה הרפואית. עשרת אנשי הוועדה ישבו בשולחן ארוך, ובאמצע- הרופאה הראשית- אישה רוסייה מבוגרת וגדולת ממדים. כשנכנסתי, מייד קפץ הרופא מקופת החולים אך יושבת הראש הדפה אותו בגופה והוא כמעט נפל ונסוג לאחור. היא הסתובבה אליי ושאלה אותי: "פליט?" אמרתי לה שכן. היא שאלה: "אם אני אשחרר אותך, יש לך לאן לנסוע?" אמרתי לה שעבדתי בעבר בדרום והיא מייד אמרה בקול רם: "יש לו שחפת הריאות" כי ידעה שבגלל סיבה כזאת משחררים מייד. היא נתנה לי טפסי שחרור ואתם פניתי למזכירות, שם קיבלתי מסמכים לקניית מזון ואמרו לי לחכות עד שיגמרו הבעיות במכרה ואז ישחררו אותי. כעבור מספר שבועות פניתי אל המזכירות שוב, קיבלתי תעודת שחרור ונסעתי לדרום, לעיר הבירה של טג'יקיסטאן- סטאלינבד. ידעתי ששם נמצא אדם שהיה ידיד של אחותי חנה וקיוויתי שהוא ידריך אותי באזור ויעזור לי למצוא עבודה. כשהגעתי לשם, בדיוק באותו הזמן, היה גיוס מחודש לצבא הרוסי, זה היה בסוף שנת 1943. ולפני שהצלחתי למצוא עבודה גויסתי שוב. כשהגעתי ללשכת הגיוס, בסוף שנת 1943, גייסו אותי יחד עם יוצאי פולין, ישר לאימונים ביחידה צבאית בקזחסטאן. יוצאי פולין היוו כ- 90% מיחידה זו. הגיוסים האלה היו בין האחרונים במלחמה. אחרי שעברנו 3 חודשים של אימונים צבאיים רציניים לתגבורת לחזית, הגיעה פקודה לשחרר את כל יוצאי פולין והסיבה הייתה שהצבא הרוסי כבר פלש לגבולות פולין ונתקל ביחידות פרטיזניים פולניות שהיו נגד הצבא הרוסי. לפני הפקודה ראו בנו ידידים של הרוסים אך לאחר ההיתקלות בפרטיזניים פחדו מאתנו ושוחררנו מהצבא במרץ 1944. נסעתי בחזרה לסטאלינבד ושם היה אקלים יותר חם ממקומות אחרים. יום אחד פגשתי במקרה שתי בחורות יוצאות סביבת מגורי בפולניה ליד משרד "ארגון יוצאי פולניה". הבחורות המליצו לי לעבוד בבית חרושת גדול לבשר משומר, שמייצר לעורף ולחזית, שם הן עובדות ואמרו שיקבלו אותי בלי בעיה לעבודה כי חיפשו שם בחורים לעבודה פיזית קשה. התחלתי לעבוד בבית החרושת הזה במרץ 1944, הוא שכן באזור הרי ההימליה, לא רחוק מהגבול האפגני. באותו בית חרושת הכרתי את סבתא רגינה שעבדה שם כבר שנתיים לפני. לא היינו זוג בהתחלה אלא רק מכרים. באותו בית חרושת היינו 25 יוצאי פולין מתוך 3,000 עובדים. בשנת 1944 נודע לי שהצבא הרוסי גרש את הגרמנים מצ'ורטקוב. כתבתי מכתב ששמתי אותו במעטפה כפולה ועל גבי המעטפה העליונה כתבתי בקשה למנהל הדואר בצ'ורטקוב: שימסור מכתב זה ליהודי הראשון שיכנס לדואר. בפנים שמתי מכתב נוסף ובו כתבתי ליהודי שיקבל את המכתב הזה את פרטיי האישיים ואת פרטי משפחתי. כתבתי לו שאני נמצא בסטאלינבד בבית חרושת שנקרא Meyaso-kombinat – "תוצרת בשר מקיפה" וביקשתי ממנו שיענה לי לשאלה: "האם נותר בחיים מישהו מהמשפחה שלי?". קיבלתי מכתב תוך שבועיים ובו היה כתוב: "לא נותר אף אחד מבני משפחתך בין החיים, כולם נרצחו ע"י הגרמנים. בעיירה נמצאים כעת 70 יהודים, רובם מעיירות בסביבה ורק 30 מתוכם הם בני צ'ורטקוב. אחרי שקיבלתי את המכתב, ניסחתי מכתב למנהל לשכת הגיוס בסטאלינבד בעזרת אחד הרוסים בבית החרושת, בו אני מבקש להתגייס לצבא הרוסי ולשרת בחזית. נהל לשכת הגיוס אמר לי להשאיר את המכתב וכעבור מספר ימים ניגש אליי איש הביטחון הראשי של בית החרושת שהיה קצין גבוה ושאל אותי איך אני מרגיש בעבודתי. אמרתי לו שאני מרגיש טוב מאוד, אז הוא שאל: "מדוע אתה רוצה שיגייסו אותך לצבא?: סיפרתי לו את אשר קרה והתוודתי בפניו שאני רוצה לנקום ברוצחים שרצחו את משפחתי. הוא אמר לי שבעוד יומיים אני אקבל תשובה ולאחר שהוא הציג את בקשתי בפני הנהלת בית החרושת, חזר אליי ואמר לי: "אתה חיוני,פה, בבית החרושת ולא נוכל לשחרר אותך מהעבודה כדי שתיסע לחזית". באותו בית חרושת עבדתי עד גמר המלחמה, ביום שבו הסכימו השלטונות הרוסיים והפולניים להחזיר את כל הפליטים יוצאי פולין לפולניה, בסוף מרץ, בשנת 1945.בזמן שהתארגנו לקראת נסיעה לפולניה, אני וסבתא התיידדנו, חלקתי את המצרכים הרבים שקיבלתי מהמפעל לנסיעה עם המשפחה של סבתא והייתי כבן בית אצלם. במשפחה של סבתא היו: האב- יעקב שרף (בן 68), (האם נפטרה לפני שהכרנו בדרכים שעברו), האחות- רחל (בת 45), עם בעלה- משה קירשנבום (בן 49) וילדם- זלמן- זיגוש (בן 10). אחיה של סבתא- דוד (בן 33) ואישתו מניה (בת 29). סבתא הייתה בת 23. נסענו יחד בקרון שהכיל סך הכל 20 אנשים ומתוכם 7 אנשים מהמשפחה של סבתא ואני. נסענו חודש ימים ברכבת עד שהגענו לפולניה. באחת התחנות בדרך עצרנו ליד העיר קראקוב, ושם היו בחורים צעירים והודיעו לפליטים שמגיעים מברית המועצות שיש תנועות נוער ציוניות בפולניה. התרגשנו מאוד לשמוע את הבשורה וקראנו את העיתון הפולני zev- mlodych, בעברית- "קריאת הצעירים". היה מאוד מרגש לראות עיתון שיצא לאור עוד מלפני המלחמה, והביע מסרים ציוניים. הבחורים הצעירים הציעו לנו להישאר בקראקוב ולהצטרף שם ל"קיבוץ" אך אני סירבתי וחזרתי לקרון. כשחזרתי לקרון ראיתי את הדמעות זולגות אצל סבתא ושאלתי אותה מדוע היא בוכה והיא אמרה שהיא בוכה מתוך התרגשות מהעיתון וגם מהחשש שאני אעזוב אותה ואצטרף ל"קיבוץ". כששמעתי את דבריה של סבתא, התחלתי להרגיש כלפיה רגשות של קרבה ושוב הרגשתי שיש לי משפחה, אחרי שחשבתי שלא נותרה לי משפחה.

בקרון הייתה משפחה נוספת עם ילדה צעירה יפיפייה עם משפחה גסת רוח. אביה החליט שהוא ישדך אותי אל ביתו וכעס על ההתקרבות שלי ושל סבתא. (שנים אחרי, כשעבדתי בסניף הדואר בחיפה, פגשתי את אותה הבחורה והיא אמרה בקול רם :"הוא היה צריך להיות שלי...")

כשראינו את העיתון התחלנו לקוות מחדש שיום אחד נעלה לארץ ישראל.

לעבר ארץ ישראל-

כשהגענו לפולניה הצטרפנו ל"קיבוץ" של השומר הצעיר בעיר ביטום. בעיר ביטום הציעו לנו לצרף את זיגוש לבית הילדים שנוהל על ידי שרה ואברהם לאוב וזיגוש נסע לגרמניה כהכנה לעלייה לארץ ישראל ולימודים בשנת 1946. כעבור חודשיים הלכנו לרב בביטום, ערכנו חופה עם כתובה וערכנו טקס נישואין יהודי. ה"קיבוץ" לא עודד נישואין בקרב חבריו מכיוון שזוגות מקשים על משך העלייה התקין. באותו הזמן סבתא נכנסה להריון הראשון ובו נשאה את מנשה. בזמן שהיינו בקיבוץ בביטום, יצאתי פעם אחת למרכז, מחוץ ל"קיבוץ" שבו יהודים פליטים נהגו להיפגש. פגשתי שם בחור צעיר, שהיה לפני המלחמה בן שכנים שלי בצ'ורטקוב. הוא השתייך למשטרה היהודית בזמן הכיבוש הגרמני בצ'ורטקוב. המשטרה היהודית הייתה מעין "משטרת סדר" אך בפועל הגרמנים השתמשו בה בשביל לאסוף יהודים לעבר הגטאות. היהודים שהשתייכו למשטרה היהודית נטלו בה חלק מכיוון שחשבו שכך יכלו להציל את חייהם. הבחור הזמין אותי לביתו מכיוון שחשב שאני אהיה מעוניין להרוויח כסף בהברחה לא חוקית של סיגריות מצ'כיה. המבריחים נהגו לשחד את משמר הגבול הפולני והרוויחו הרבה כסף. הבחור הציע לי להצטרף להברחה ואמרתי לו: "אדני הנכבד, אני עברתי מלחמה כל כך קשה, בה נשארו מעט יהודים, אז כעת אני אסכן את חיי בדברים לא חוקיים? לא בגלל זה באתי להיפגש אתך, הסיבה היא שברצוני לגלות מה עלה בגורל משפחתי ומשפחתך?" הוא אמר: "אתה יודע איזה מצב היה? אתן לך דוגמה- אני הייתי בעליית הגג בביתי ולפתע הגיעו האוקראינים לקחת את אימי. אימי צעקה אליי שאבוא להציל אותה אך אני נשארתי בעליית גג ולא הוצאתי הגה בשביל להציל את חיי. אתה מבין איזה מצב זה היה?" ביקשתי ממנו שוב לספר לי על גורל משפחתי והוא התחיל לגמגם. אמרתי לו: "אתה הרי היית שם כל הזמן, ספר לי מה קרה!" הוא שתק וגמגם: "אני לא... אני הייתי..." אחרי ששאלתי אותו הרבה פעמים וראיתי שהוא מסתיר ממני משהו הוא התחיל לספר שבביתי התכנסו כל הנציגים של הקהילה היהודית בפקודם הגרמנים מכיוון שהסדרי המים והביוב היו מודרניים ומיקום הבית היה נוח. את הורי גרשו מהבית והם עברו לגור באופן עצמאי במרתף בבית חד קומתי בשכונה, סמוך לחצר ביתנו. היה מקום אחד שדרכו היה ניתן לראות את החלון היחיד של המרתף ממנו נכנס חמצן לחדר. לא היה ניתן לראות את החלון משום מקום מכיוון שהיה מוקף במסלעה של אבנים גדולות. שאלתי אותו פעמים רבות היכן ומתי הם נרצחו עד שהוא כבר לא עמד בלחץ ואמר: "אתה זוכר את החלון הקטן של המרתף?" עניתי בחיוב והוא סיפר שדרך החלון הזה הגרמנים זרקו רימון והרגו את משפחתי. ברגע ששמעתי את הדברים הרגשתי שאני מתעלף. באותו הרגע הבנתי שהוא חשף את מקום המסתור של משפחתי. הוא ניסה להצטדק בפני ואמר: "אתה לא יודע מה היה שם, איך אתה היית מתנהג?" ואני הלכתי לדרכי.

השליח מטעם "הקיבוץ של השומר הצעיר" הציע לנו לעבור לעיר לודג' בשביל ליצור ריכוזים יותר גדולים של יהודים שיעלו לארץ ישראל, אך אנחנו לא רצינו להצטרף אליהם ולנסוע לצרפת מכמה סיבות- ראשית, אחותה של סבתא- רחל, לא רצתה להתרחק מבנה זיגוש יותר מידי ושנית החלטנו שניסע דרך אוסטריה ואיטליה מכיוון שמשם יותר קל להגיע לישראל. יצאנו לדרך לבדנו, המשפחה, בלי ארגון, והגענו לגבול פולניה- צ'כיה. פגשנו בחור שהכרנו עוד מ"השומר הצעיר" והוא הבטיח לנו עליה נעימה יותר בעזרת "אנשי הבריחה". המעבר היה בלתי לגלי, איש "הבריחה" הוביל אותנו עד לתחנת הרכבת בעיר ברטיסלבה, צ'כיה. הוא סידר שסבתא, אחותה רחל ואביה ייסעו בתא פרטי עם עוד משפחה וכך נסענו עד לווינה- בירת אוסטריה. בווינה היה בית ענק שנקרא "בית רוטשילד". משפחת רוטשילד נתנה את הבית הזה לרשות התנועות שהובילו את היהודים בלתי לגלית לישראל. בבית המעבר נרשמנו כפליטים שהיו ברוסיה והמשכנו לעיר ללינץ באוסטריה. על יד לינץ היה מחנה גדול ששימש בזמן המלחמה כמחנה ריכוז ונקרא וקשייד veksheid ולאחר המלחמה הוא שימש כמחנה מעבר של יהודים שעלו בלתי לגלית ושימש לרשות התנועות. ממחנה זה נסעו יהודים לארה"ב, אוסטרליה, והציוניים מבניהם- לישראל. במחנה זה סבא הדריך קבוצה של 50 בני נוער. באותו הזמן קיבלנו את הכתובת של בית הילדים שבו נמצא זיגוש, סבא נסע אליו והביא אותו מגרמניה לווקשייד- אוסטריה. מהמחנה הזה יצאנו דרך היער אינסבורג (השוכנת בהתחלת האלפים) לכיוון איטליה דרך הרי האלפים. המעבר מאוסטריה לאיטליה היה באפריל 1947. עברנו כ- 17 ק"מ באלפים, בחורף- בלילה היה קור וביום היה שמש. הדרך הייתה מאוד קשה, יצאנו בשעה 23:00 בלילה עד 5:00 לפנות בוקר. הלכנו 6 שעות בליווי אנשי "הבריחה" שידעו את הדרך והכירו את השבילים הנוחים. באינסבורג הבטיחו לנו שסבתא תיסע עם המשאית שמובילה את החפצים בגלל שהייתה בהריון מתקדם אך בסופו של דבר היא הלכה עם קבוצת נשים בדרך שהייתה יותר קשה יחד עם אביה. אביה של סבתא היה בן 70, היה להוט להגיע לארץ ישראל, והלך את כל הדרך ראשון.בזמן המעבר על האלפים סבתא הייתה בחודש השמיני להריונה!!! חשוב לציין שהמעבר בעזרת תנועת "הבריחה" היה מאוד מאורגן ומסודר. הגענו לגבול איטליה ושם חיכו לנו מכוניות שהסיעו אותנו למילאנו. ממילאנו נסענו למחנה הפליטים "ריבולי" השוכן על יד עיר התעשייה "טורינו", בצפון איטליה.

ב- 26/04 נולד מנשה, הבן הבכור, בבית החולים הענק בעיר טורינו שנקרא מטרניטה- "בית יולדות".סבתא נשארה בריבולי עם כל המשפחה ועם הבן הטרי מנשה, וסבא נסע לגנואה, לבית שנקרא "וייה דגספרי 27" שנקרא על שמו של אחד המנהיגים הגדולים של איטליה. לבית הזה היו מגיעים עולים והוא היה זקוק לניהול של המטבח, הכספים והבית. כעבור חודשיים סבתא עברה עם כל המשפחה לגנוא, סבא עבד שם 3 חודשים ולאחר מכן כל המשפחה עברה לרומא ושם שהו במשך חצי שנה. מנשה היה בבית הילדים ברומא בבניין שבו המשפחה גרה.

כשהגענו לבית הזה קיבל את פנינו מנהל הבית,שהכרתי אותו בזמן הפעילויות בהכנה לעליה. המנהל שמח מאוד לפגוש אותנו ונתן לנו ללון בחדרו שהיה גדול מאוד והספיק ללמעלה מ-20 אנשים. היתרון הגדול של חדר זה הוא שהוא היה החדר היחיד בבית עם תנור חימום . אנחנו היינו בסך הכל שישה אנשים והיה עוד מקום בחדר לאנשים נוספים. הכנסנו לחדר מספר אנשים מבוגרים ואז הגיעה בחורה , שלאחר מכן התברר לנו שהיא רופאת האונייה. היא ביקשה שנכניס את ביתה בת ה-14 לחדר בשביל שתהיה איתנו עם החימום. סבתא הכניסה את הילדה והיא הייתה איתנו ,עד ליציאה לאוניה.מהבית הזה התארגנו לעלייה בלתי לגלית לא"י. ב- 47\12\23, מוקדם מאוד בבוקר נסענו לחוף הים שמרוחק 100 ק"מ מרומא, שם חיכתה לנו ספינה בת כושר קיבול של 15 טון ואנחנו היינו 530 עולים בלתי לגלים. עלינו על האונייה הזאת בעזרת חבלים שהיו קשורים ביתדות לחוף ולאוניה. קפצנו על החבלים שעליהם היו מונחים שקי חול ומשכנו בחבלים שהיו מחוברים לאוניה בשביל להתקדם לעברה. כשהגענו לאוניה היה עלינו לטפס במדרגות עם שיפוע תלול והפוך! סבתא התעלפה באמצע הדרך על שקי החול ואני לקחתי את מנשה על הידיים עד לאונייה. בסוף המדרגות, ליד מעקה הסיפון עמד לו גבר גדלו ממדים – חזק מאוד, ממש הר אדם , שעזר לאנשים לעלות במדרגות התלולות. הוא החזיק ביד אחת את המעקה וביד השניה עזר לאנשים לעלות . ושראה את סבתא מעולפת נעזרת באנשים בעליה הוא תפש אותה מהתרמיל גב שהיה לה ועם יד אחת שלו הוא שם אותה מעבר למעקה. על הסיפון חיכתה לסבתא הרופאה של האונייה וכשסבתא עלתה היא מיד זיהתה אותה מהערב הקודם, והכניסה אותה לקבינה שלה , יחד עם מנשה, בתור החולה הראשונה שלה. בחדרה היו 6 דרגשים ואחד מהם היה תפוש על ידי סבתא ומנשה. מכיוון שעלינו עם תינוק וסבא זקן, לא מיהרנו לעלות ראשונים וכשהגענו לסיפון כבר היו רוב האנשים בחלל הפנימי של האנייה. באונייה היו 6 קומות של דרגשים שעליהם שכבו האנשים במשך 8 ימי הפלגה. בגלל שהיה צפוף ומחניק, בפנים האונייה, החלטנו להישאר על הסיפון והתמקמנו מול החדר של הרופאה. כך יכולנו להביט בסבתא ובמנשה דרך החלון העגול שבחדר הרופאה. ההפלגה עברה בשלום, על אף הגלים הגבוהים שהיו במשך שלושה ימים מההפלגה. בליל ה- 31/12, לפנות בוקר של ה- 1/1 הצליחה האונייה שלנו להגיע לחוף נהרייה, והתחפרה עם חרטומה בתוך סרטון הזיפזיף (חול גס) בחוף. הצעירים בינינו קפצו מהאונייה למים וקשרו חבלים ליתדות בחוף. בינתיים הגיעו מכוניות מכל קיבוצי הסביבה שאספו את כל המעפילים שהגיעו לחוף אל הקיבוצים. אנחנו לא נדחפנו בגלל שהיינו עם סבא זקן ותינוק. ברשות האונייה הייתה סירה עם קיבולת של 8 אנשים. הצעירים קפצו למים ושחו לחוף ואיו אנחנו חיכינו בסבלנות לתורנו, בסירה הכמעט אחרונה. עלינו ארבעה אנשים לסירה, והיא לא יכלה להגיע עד החוף וירדנו ממנה למים במרחק של 20 מטרים מהחוף. אחד ממאות האנשים שהגיעו לעזור למעפילים מנהרייה, ניסה לעזור לסבא ללכת במים, וסחב אותנו אך סבא לא הסכים בשום פנים ואופן ללכת עם עזרה והלך במים לבדו.כשהגיע לחוף, התכופף אל הקרקע ונשק לאדמת ארץ ישראל, ואמר: "אחרי כל מה שעברתי, בזמן המלחמה, זכיתי להגיע לא"י, עם הילדים, זוהי זכות גדולה עבורי". אנשי נהרייה אספו את כל המעפילים לבתיהם וכשהאנגלים הגיעו הם מצאו רק את אנשי נהרייה על חוף הים. כל המעפילים כבר התפזרו. אנחנו גם הגענו לבית פרטי בנהרייה שהוזמנו אליו. התכנון היה להגיע בלילה שאחרי הסילבסטר, אחרי שהאנגלים יחגגו בעזרת אנשי נהרייה, שארגנו להם מסיבות גדולות עם שפע של שתייה חריפה, כך שהאנגלים לא הרגישו בכלל שלפנות בוקר הגיעו מעפילים אל החוף. מספר ימים לפני שהגענו, בסוף דצמבר 47, האנגלים תפשו שתי אניות ענקיות שנקראו "פניורק" ו"פנקרשט" שהכילו 16,000 מעפילים מהארצות שמסביב לים השחור: בולגריה, רומניה, יגוסלביה, יוון. כל הצי המלכותי האנגלי מאזור חיפה ליווה את האניות הללו לכיוון האי קפריסין ששימש כמחנה מעצר של מעפילים בלתי לגלים, ולכן לא היו לאנגלים כוחות לטפל בנו. ב- 1/1/48 בבוקר האנגלים הכריזו על עוצר בנהרייה ועברו מבית לבית במטרה למצוא את המעפילים. הם הצליחו לאסוף לבית הקולנוע 130 אנשים מתוך 530, וביניהם המשפחה שלנו. אנשי הסוכנות היהודית באו מייד למשא ומתן עם המפקדים האנגלים והגיעו לידי סיכום- את ה- 130 אנשים האלה יעבירו למחנה מעפילים נמצא בקרית שמואל, וחסכו מאתנו את המעבר דרך התחנות הקודמות לו- קפריסין ועתלית.המחנה בקרית שמואל היה מחנה אנגלי, אבל השומרים במחנה היו יהודים שכירים שעבדו עבור הבריטים. כשהגענו למחנה, ניגשתי לגדר ודיברתי עברית שוטפת עם אחד השומרים. שוחחנו והתברר לנו שאנחנו קרובי משפחה. הוא שאל אותי מה חסר לי וביקשתי רק מכונת גילוח. כשסיים את המשמרת הביא לי את המכונה. בתוך המחנה היה קיוסק שמכר מגוון מצרכים. נודע לבן עיר שלי שהגעתי, והוא אמר למוכר שייתן לנו את כל מה שאנחנו צריכים על חשבונו. אך אנחנו סירבנו ולמרות זאת, ביום שישי בערב הוא שלח לנו מצרכים לשבת ויין וערכנו את קבלת השבת הראשונה לנו בארץ ישראל.

היינו במחנה חודשיים וחצי ושאפנו להגיע לקיבוצים, אך כל הקיבוצים בארץ באותה תקופה היו על הגבולות, והם הסכימו לקבל אליהם רק צעירים שיוכלו לעבוד ולשמור, אך אנחנו לא יכולנו כי היינו עם סבא זקן, תינוק, ואם טרייה. כעבור חודשיים וחצי שהיינו במחנה, האנגלים עדיין שלטו שם. האנגלים היו אמורים לעזוב את הארץ ב- 15 למאי, ולפני שעזבו הם העלימו עיין מהעולים וחיפפו בעבודתם. לפיכך, נציג הסוכנות היהודית הגיע למחנה והציע לנו לגור בחיפה בגלל שאנחנו עם סבא זקן ותינוק. למרות שידענו שהבית הוא בגבול הדר-כרמל לואדי ניסנס הסכמנו להיכנס לבית הזה כי הייתה שם שמירה של "ההגנה". למחרת ראינו שבחדר של הבית ממולנו לכיוון ואדי ניסנס נכנסו כנופיית ערבים עם נשק והתחילו להכין עמדות ירי בדיוק מול הבית שלנו. מחלון החדר שלנו לעמדת הירי היו 20 מטרים. לפות ערב הגיעו אנשי "ההגנה" ואנחנו הלכנו ל"קולנוע ארמון". הבאנו לשן מזרונים, והתכוננו ללון שם. כשהחשיך התחילו הערבים קרב יריות עם ההגנה. ישנו בקולנוע בלילה וביום היינו בדירה. בוקר אחד הגענו לדירה ומצאנו קליע של רובה על המיטה של מנשה. באותו היום נרשמתי ל"הגנה", קיבלתי נשק אוטומטי ורימונים ושמרתי בקומה השלישית של ביתנו. למחרת, הערבים ירו בעצמה והצטרפו למשמר אנשים מ"ההגנה". שלמה זהר, האדם שמסר לנו מצרכים במחנה המעפילים, הגיע בריצה לביתנו והזמין אותנו להתארח בביתו, שהיה ליד בניין העירייה, ושם לא ירו. זהר אירח את סבתא, מנשה ואת אביה של סבתא במסירות רבה, הוא נתן לסבתא ולמנשה את חדר השינה שלו וטיפל באבא של סבתא.

ביום שבת אחר הצהרים הגיעו עשרה פלמחניקים והביאו איתם חומרי נפץ. הם נכנסו לחדר שלנו והתכוננו לפוצץ את הבית שבו הכנופיה הייתה. השעה הייתה שעת צהרים והנגלים הקיפו את כל האזור. הערבים ברחו מהבית והאנגלים השתלטו אל הבית במקומם, ואנחנו היינו כעת בטוחים בבית.

כעבור מספר ימים ראיתי מודעות שקוראות לגיוס לצה"ל. נרשמתי בחיפה וב- 30 לאפריל התגייסתי. כשגייסו אותנו כבר כל העיר חיפה הייתה כבושה ע"י "הגנה" וכל הערבים שעבדו בנמל חיפה ברחו. היה דרוש כוח עבודה בנמל ואת כל המגויסים שלחו לעבודה שם. כאשר בנמל נשארו העובדים הקבועים, שלחנו לשמור על הגבעות מול עכו וחיפה ואבטחנו את כל מפרץ חיפה במשך 5 חודשים עד סוף נובמבר 48, ב"מבצע כיבוש הגליל". באחד הלילות ששמרתי מול חיפההיה לילה מאוד חשוך וראו היטב את האורות של חיפה ואת הפצצות שהתפוצצו מעל חיפה. הרגשתי גאה לשמור על משפחתי מפני הערבים ונישקתי את קנה הרובה.

ב"מבצע כיבוש הגליל", היינו באזור מנרה, 3 קילומטרים בתוך לבנון.

ב- 15/3/48 השתחררתי מהצבא ונעשיתי מילואימניק. כל שנה נתתי לצבא חודש מילאוים במשך 15 שנים. בשנת 1949 קיבלנו אלינו את שושנה, היא הייתה בפנימיה בירושלים בשם "בנות צעירי מזרחי" ועד 53 היא התגוררה אצלנו בכל החגים והחופשות. בשנת 53 שושנה עברה לגור אצלנו עד שנת 57 שבה היא התחתנה ועזבה את הבית, ואנחנו חיתנו אותה בתור הורים מאמצים לא רשמיים. משנת 1953 גרנו באותה השכונה עם בוז'ה וסוניה זיידן ועם מלכה ויהודה עזרה. במאי 1949 קיבלתי עבודה ב"מדור הרדיו" ניהלתי את הכרטסת של בעלי הרדיו בכל חיפה עד התחלת שנת 58. בראשון לינואר 1953 עברנו לרחוב מצפה 22, ל"סמטת צידון 9". עבדתי עד 1962 באשנבי הדואר, ואז עשיתי קורס מפקחים, וזכיתי במכרז במאי 62, ונעשיתי למנהל סניף הדואר "נחלה" ברחוב הרצל. בשנת 1959 אביה של סבתא נפטר בשיבה טובה- והוא בן 81.

צ'ורטקוב

לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה