צ'ורטקוב

לזכר יהודי צ'ורטקוב שנספו בשואה

משפחות אקסלרד - גל - אילני - שטרום - קינן
 

תמונות    מכתבים    מסמכים   עצי משפחה   לזכרם

לזכרם

 פרידה שטרום לבית אקסלרד - אישה קטנה גדולה

נולדת לרגלי הקרפטים בתחילת המאה העשרים, בעיירה צ'ורטקוב הציורית, לא הרחק מנהר הסרט שזורם בתוכה, לשמחת כל תושביה.
היית עדה לשינויים הגדולים שהתחוללו בעולם היהודי ובעולם בכלל: תקופת ההשכלה, ציונות, מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית.
האדמו"ר דוד משה פרידמן ובנו ישראל שהיו האדמ"ורים של צ'ורטקוב , רכשו והתיישבו בארמון שמוקם מאחורי בית הכנסת הגדול והם שסיפקו פרנסה למשפחתכם. הרבית לספר כיצד בתקופות בהן שהה האדמו"ר בעיירה - השמחה והזמירות הגיעו עם חסידי חצרו ששכרו חדרים בביתכם- בשעה שאתם- הילדים- ויתרתם על מיטתכם למענם והלכתם לישון אצל החברים בשכונה.
השמחה, התורה והחסידות- ששררו באותם ימים בעיירה, השפיעו עלייך מאד ועצבו את דעותייך. עושר ידיעותיך ושכלך הישר. התעקשת ללכת ללמוד- ואכן- הצטיינת בלימודייך. היית דומיננטית בכל חברה בה שהית ומעורבת מאד. מצד אחד, העולם החסידי והמסורתי, ומצד שני, הציונות ופריצת המוסכמות.
תמיד התגאית בכך שהשומר הצעיר- מקורו במחוזותיך.
הצטרפת לגורדוניה והיית פעילה מאד. סיפרת כיצד אביך- איציק לרר, שהיה "מלמד", - איש מיוחד במינו, שאהב לתרום לקהילה - ידע להיות גמיש וטולרנטי בדעותיו, להעלים עין משבירת המוסכמות והליברליות ביחסים בין המינים.

סיפרת לנו בבדיחות הדעת ובהומור, האופייני לך, כיצד יהודי-השוק היו "מסדרים" את האיכרים הגויים בימי השוק הגדולים שבעיירתכם. ובמיוחד היית גאה באמך, שהייתה המפרנסת הראשית של המשפחה, אישה נמרצת ובעלת תושייה, שידעה לנהל את משק הבית למרות המצוקה והעוני, שבם חיו רוב יהודי העיר. היא תפרה ואפתה לפרנסת המשפחה, גידלה אווזים וסחרה במוצרים שקנתה מהאיכרים, ובכלל...
חוכמת הכפיים שהורשת לילדייך הייתה מצויה בבני משפחתך:
מוישל'ה - היה ידוע בכישרונו להפוך כל גזע עץ- לרהיט יפה.
יוסל - היה פחח אומן.
שיפסל - היה הפוליטיקאי של המשפחה, מאכער ידוע ובעל לב רחב. ידוע הסיפור כיצד דאג למזונו של ה"שויסק" (השותק) המפורסם שבצ'ורטקוב.
גיצ'ה - אחותך, כבר זכתה להקים משפחה בצ'ורטקוב עם בן ציון בעלה ולהוליד את מוישל'ה הקטן.
חווהל'ה- התגאית ביופייה הרב של חווהל'ה אחותך.
סיפרת לנו כיצד אביך- איציק לרר- שהיה מלמד, הופיע יום אחד בכיתתך וגרר אותך החוצה לקול מחאותיהם של מורייך, שצפו לך עתיד גדול. ההורים של פעם חשבו שחשוב יותר ללמוד מקצוע, מסתם מדעים טיפשיים, כמו חשבון, היסטוריה וכ'ו.  חשוב יותר לעזור לפרנסת המשפחה. וכך הפכת לשוליית התופרת. למדת לתפור ועסקת בשליחויות, ואכן, בדיעבד, מקצוע זה עזר לך בעתיד לבוא לפרנסתך ולפרנסת הורייך.

במסגרת חינוכך הציוני ובתמיכת משפחתך, שחלקם כבר עלו ארצה-  מוישל'ה, יוסל, והורייך, נפרדת מצ'ורטקוב בתחנת הרכבת ועשית דרכך לארץ המובטחת במסגרת נישואים פיקטיביים עם מוישה אופטר שהפליג במיוחד לגולה כדי להביא את "כלתו המיועדת" לביתו שבצפת (לאחר ששילמו לו כמובן על מבצע זה). אולם, לאחר שנפגש בנערה התוססת והצחקנית, חשקה בה נפשו ולא אבה להתנתק ממנה. אך את העדפת לא לקשור את גורלך בגורלו ולממש עצמאותך בעיר חיפה, מקום בו גרו הורייך, שהיגיעו ארצה לפנייך, ולעזור להם במצוקת קליטתם ובתנאים הקשים בהם חיו.
הלבשת במחלצות את נשות החיילים הבריטים ושמך כתופרת הלך לפנייך. כך הצלחת לשאת על כתפייך הצעירות והצרות בעול פרנסת המשפחה.
גיצ'ה וחווהל'ה העדיפו להישאר בגולה- למרות שכבר נשבו רוחות מלחמה, והיטלר הצורר כבר ישב על כס הרייך השלישי... קשה היה לחזות את השואה שתבוא. חווהל'ה וגיצ'ה הבטיחו שתשמורנה על הבית ושדבר לא יעונה להן.
בתקופה זו- לא ידעו בני המשפחה לאן נעלם שיפסל, שהפך לקומוניסט וברח לרוסיה.
גורלן של אחיותייך ובני משפחתן נחרץ במחנה ההשמדה בלז'ץ הארור.
ואילו שפסל- חזר לאחר 12 שנה בגולג שבסיביר ולאחר שיוסל אחיו נסע במיוחד לברה"מ ושיחד כל מי שרק אפשר היה - כדי לשחררו ולהביאו לארץ.

בחיפה פגשת את בחיר לבך- נחום שטרום. ביחד בניתם את ביתכם ומשפחתכם. העיר הגדולה תל-אביב קרצה לכם ולכן עקרתם מחיפה ליפו שליד ת"א וקבעתם משכנכם בין ערביי העיר.
בפרוץ המאורעות ומלחמת העצמאות מצאתם את עצמכם בתוך הפרעות שערכו ערביי יפו ביהודיה. למזלכם השכן הערבי הטוב, שהיה ראש כנופיה, דאג להבריח אתכם באישון לילה דרך היציאה האחורית של ביתו.
יחד עם הרבה מפליטי יפו, ברחתם לתל-אביב עם שני ילדיכם הקטנים והתמקמתם, כמו כולם, בחדי מדרגות.
בעל הבית שהיה איש גאוותן ורע לב איים לגרשכם ממקום מקלטכם הזמני והתמכל לכם קשות. אך את - פרידה,- לא ויתרת. כבעלת תושייה נדירה, ניצלת את העובדה שהלח"י נהגו לסגור חשבונות עם משתפי פעולה, הגית רעיון וכתבת לו מכתב חתום ע"י הלח"י (כביכול) ובו כתוב:  " אם תמשיך להתנכל לפליטים, גורלך יהיה כגורל משתפי הפעולה"..
למחרת בבקר, ירד האדון למטה עם מגש מלא כל טוב והזמין את הפליטים לגור בביתו. זוהי אנקטודה המאפיינת את אישיותך המתמודדת עם מצבים קשים באומץ ובהעזה.
כמו שאמרנו מלכתחילה: קטנה אבל גדולה...
השלג והשיטפון הגדול של שנות החמישים, מצאו את בני המשפחה מתבוססים בנחשולי מים בשכונת התקווה. ואכן, העתקתם את מושבכם ל"קרית שלום", שכונה , "שיכון יוקרתי" של ותיקי הארץ של אז... ובו גדלו ויצאו עם השנים אנשים ידועי שם.
ברבות הימים זכיתם להשיא את בתכם נחמה לבוקי ולזכות בנכדים יפים וחכמים.
אך עדיין לא תמה דרככם הארוכה- משם התגלגלתם למשכנכם האחרון, לאחר מלחמת ששת הימים, לרחוב קרינסקי 14 ברמת גן.
בסוף שנות השבעים, עם סיום שלב גידול הילדים ויציאתכם לחיים עצמאיים, התחלת לעסוק בפעילות ציבורית בהתנדבות במחלקה האפוטרופסית של עיריית תל-אביב. שם נתת חסותך ודאגת לצרכיהם של אנשים עריים וחסרי יכולת לדאוג לעצמם.
מבוקר עד ערב הסתובבת בבתי אבות, במוסדות, בבתי מחסה ובבתי סוהר.
שינסת מותניים לשיקום אסירים. דאגת לכל מחסורם וצורכיהם של אנשים עזובים ואומללים. נתת להם מחומך, מאישיותך ותושייתך. דאגת להם לסיוע משפטי בעת הצורך. את קראת להם: "הזקנים שלי", גם אם היו צעירים ממך בעשר שנים. עסקת בכך בכל נימי לבך ונפשך ועל כך זכית בהערכה ובכבוד רב. נבחרת פעמים מספר כמתנדבת מצטיינת וזכית בפרסים מראשי העיר תל-אביב: שלמה להט ורוני מילוא ובנוכחות קהל רב ואישי ציבור.  החוסים אף הם נתנו לך מאהבתם. למרות שהמלאכה לא הייתה קלה מצאת סיפוק רב בפעילותך זו ועבדת בה עד גיל מופלג. גם בשנות השמונים לחייך המשכת לכתת רגלייך ולהתרוצץ בין החוסים מבוקר עד ערב.
לאחר שפרשת מעבודה בגילך המתקדם חזרת והקדשת ביתר מרץ את זמנך לחיזוק הקשר המשפחתי כאם המשפחה המורחבת: בישלת והאכלת במאכלייך, מבית אמא בצ'ורטקוב, את העולים לרגל לדירתך הקטנה שבקומה השלישית (בלי מעלית) ברחוב קרינסקי 14 רמת גן.
הדגים של סבתא פרידה היו לשם דבר ועברו שמועות מפה לאוזן אודות הפגישות המשפחתיות סביב שולחן עמוס הקיגל, טשולנט, גפילטאפיש, קציצות ומרק האיטריות המפורסם והטעים מעשה ידייך להתפאר.
האירועים בביתך היו מקור שמחה למשפחה. מקום מפגש להחלפת אינפורמציה, דעות וצהלות נכדים עליזים ושובבים.
יחד עם זה לא וויתרת על שבתות תרבות, צפייה בהצגות ושמיעת הרצאות. היית עירנית לשינויים בסביבה ובעולם ומעורבת בכל הקורה במשפחתך, בארץ ובעולם.

לימים, כשתש כוחך והיה צורך להיעזר במטפלת, זה היה קשה לך מנשוא. המשכת לנהל את משק הבית ביד רמה למרות היותך סיעודית ולא ויתרת על הסעודות הנפלאות.. התמרדת נגד אובדן עצמאותך ולא השכלת להיות נשלטת ומובלת. בקהילה הפיליפינית היית ידועה כ- "אימת המטפלות" שהתחלפו בלי הרף בביתך.
כשהתדרדר מצבך נאלצת לנטוש את קנך החם והמושקע לטובת בית אבות. גם שם הרמת גבה ואמרת: "הם כולם זקנים סנילים"!  והם היו עשר שנים צעירים מגילך.
אפילו שם הצלחת להקסים את ה- "קבליר"- שמואל הסעודי, וכשבאנו לבקרך מצאנוהו יושב לידך מחזיק את ידך, מחליף אתך משפטים ומאזין לסיפורייך.
לאחר שקרסו כל המערכות והקשית לתפקד- לא ראית עוד טעם לחייך. נשארת צלולה עד הסוף אולם חיפשת כל דרך להיפרד מהעולם. טענת ש"הזקנה לא יפה. מי צריך אותה?.. חייתי מספיק ודי לי..." גאוותך ורצונך להוביל ולא להיות מובלת - פגעו בך מאד. לא יכול להסכין עם כך.
בכ' בתמוז תשס"ט עצמת את עינייך בצהרי היום, במות נשיקה, לעולם שכולו טוב. זה קרה בדיוק ביום השנה למותו של חוזה המדינה- בנימין זאב הרצל.
אכן, כמה סמליות יש בכך: היית ציונית וחלוצה, הגשמת את חזונו באישיותך ובמעשייך המופלאים. ואת העיקר שכחנו לספר: בגיל שבעים לאחר מות בעלך נחום, לקחת לך מאהב צעיר ב-15 שנה ממך. עם ישראל נסעת וטיילת לצרפת לירח-דבש וגם אותו "זכית" לקבור לפני כעשר שנים.
בת מאה כמעט- אישה קטנה - גדולה!!!

בחזרה לדף הבית