משפחות לבהרט, גייזלר, חצקלביץ, פלניצקי

תמונות      מכתבים      מסמכים       עצי משפחה      לזכרם
 

מסמכים

1.  זיכרונות מתקופת השואה של פרידה גייזלר לבית לבהרט כפי שנכתבו לנכדתה עפרית

2. ניצולת שואה, פרידה גייזלר, חברה בעמותת "עמך" כתבה מהרהורי ליבה  לחבריה ב"עמך"     לקראת יום השלושים לפטירת בעלה צבי גייזלר

סלחו לי ידידי אם ארשה לעצמי להתחלק אתכם במחשבותי ורגשותי בימי אבלי.
היכרותי עם עמותת "עמך" נמשכת כבר מספר שנים.
כמוני כמוכם ניצולת שואה. אוד מוצל מאש, רגישה ורגשנית, אוהבת את הבריות ותמיד מחפשת קשר עם אנשים כמוני.
כל השנה ובמיוחד בתקופה של יום השואה הקשבתי לשיחות המרגשות של הניצולים. באחד הערבים, שמעתי על קיומה של העמותה בחיפה. התקשרתי לסניף והתחלתי להשתתף בפעילות. קיבלתי על עצמי לבקר ניצולים בודדים בקריה, הרתוקים לבית ללא אפשרות לצאת. עם אחת הנשים הלכתי לרופאים ולמרפאות, אך עיקר פעילותי הייתה לשבת בצוותא ולהקשיב לסיפורים מהתקופה הארורה. הרי לכל אחד מאתנו יש אין סוף ספורים, כל אחד בתקופות שונות של חייו רוצה לספר, אך אין מי שיקשיב ויטה אוזן.
גל העלייה שהביא את כולנו לארץ המובטחת- ארץ הצבי, נטע בתוכנו תקווה לחיים חדשים, ההתאקלמות לא הייתה קלה, הן ההסתגלות לחיים החדשים, קשיי השפה, הקליטה, מציאת מקורות פרנסה. כל זה היה קשה. אבל בתוך הקלחת הזו הייתה לנו בעיה. רצינו לספר על מה שעבר עלינו. רצינו שיבינו אותנו, שיתייחסו אלינו כאל אנשים נורמאליים ולא כאל מסכנים. רצינו שיבינו- גם אם אי אפשר להבין איך הצלחנו לשרוד. לדאבוננו לא הייתה אוזן קשבת. הארץ כשלמות קבלה אותנו בחירוף נפש בצורה יוצאת מהכלל, אבל הפרט לא הבין, לא יכול היה להבין ואנחנו זעקנו- אך שתקנו.

לנו הורישו צו- לזכור ולא לשכוח.
לנו הורישו צו- כפי שבהגדת פסח כתוב "והגדת לבנך".
רצינו התחשבות, רוך, רגש - ולא קבלנו.
נכון, הותיקים בארץ עברו הרבה תלאות, סבל מפראות, תנאי אקלים קשיים, חסר עבודה, הם לא יכלו להבין אותנו ולא פעם שאלו:
למה לא באתם כמונו כחלוצים לבנות לסלול כבישים, לזרוע ולקצור.
למה לא התגוננתם?
למה הלכתם כצאן לטבח?
למה לא מרדתם כדוגמת מורדי גטו ורשה?
מה יכולנו לענות להם - הם לא הבינו זאת.
התחלנו להיקלט בארץ, כל אחד בדרכו, הקמנו דור חדש, נישאנו, ילדנו ילדים, בנינו בית- הפינה שלנו. מתוך כורח המציאות.
את הילדים גדלנו בצורה מאד מיוחדת. הענקנו להם את האהבה והרגשות, רצינו לפצות אותם על כך שאין להם סבים וסבתות, רצינו שני דברים חשובים: שיאכלו וילמדו.
רצינו להעניק להם את כל הטוב שנלקח מאתנו בטרם עת, את יפי הנעורים. חנקנו אותם באהבה, לפעמים או יותר נכון לעיתים קרובות, הילדים לא אהבו זאת, כי זה לא טבעי זה מופרז- הפרזה באהבה. רצינו שיהיו גדולים מידע, מלומדים. שיהיו להם חיים יותר טובים משהיו לנו, שיהיה להם שפע במקום המסור שבו התנסינו.
לא פעם ההפרזה הזו נתנה את אותותיה . חשבנו שאולי הילדים יבינו אותנו, ירצו להקשיב לסיפורים לזוועות שעברנו. הם לרוב לא אהבו זאת. זה הכניס אותנו ללחצים. הם רצו לגדול חופשיים ושמחים כמו הצברים.
אך גדל דור חדש, ואנו קוצרים את הפירות. שאיפות רבות התגשמו. הילדים גדלו ורבים הגיעו לגדולה. אך ראה זה פלא - חשבנו שכמה שהם יהיו משכילים יותר - זה יקרב אותם אלינו. אך המציאות טפחה על פנינו, כמה שהילדים גדולים בעמדה, יש להם פחות זמן להיות אתנו.
אין להם זמן - הם עסוקים. המציאות והמעמד מחייב.
כמובן שרבים מכם יחשבו שאני מפריזה, אין לעשות הכללות, אך זאת המציאות. יש לנו ילדים נהדרים, התגשמות כל תקוותינו, הם עזבו את הבית, הקימו משפחות אולי דור שלישי.
היש להורים אושר גדול מזה?
אבל אנחנו התבגרנו, הזדקנו, הקן המשפחתי התרוקן עם כל השמחה והנחת שבדבר.
היום אנו, אולי לא כולנו, בתקופה חדשה. רגישים, רגשניים. את העבר לא נשכח לעולם.
כעת יש לנו יותר זמן להיזכר בטוב שהעניקה לנו המולדת.
אשרי האיש שיודע לשמח באושר שהארץ העניקה לנו.
הרי לפני 52 שנה לא פיללנו שנזכה לכל הטוב. היינו 52 שנה שותפים להקמת המדינה, לבניינה, השתתפנו במלחמות, בניצחונות, ובצער.
רבים נתנו קרבנות יקרים, ילדינו שרתו בצה"ל, קלטנו עליה, נהיינו עם, זה טוב ויפה. יש לנו מדענים שלנו, אלופים, רופאים, פרופסורים וגם פשוטי עם. אבל האם גדלנו גם אנשים טובים? בלי ספק שכן- ועל כך נברך. אנו שהפצעים שלנו לא הגלידו מעוררים לעת זקנה את הרגישות. היש בזה פלא? ידוע שכל חייל שחס וחלילה נפגע במלחמה מיד הצמידו לו טיפול של רופאים, פסיכולוגים קציני בריאות הנפש וכמובן תמיכה ללא גבול של ההורים, ומה אתנו. הפצעים שלנו לא טופלו. הם שנים היו בתרדמה. בנו לא טפלו. אנחנו התביישנו במכאובינו. דכאנו את הכאבים. לא היה לנו זמן לטפל בעצמנו, ואולי זה שנתן לנו את החיים.
היום באה תקופה חדשה, וכן כה טוב לנו להיפגש כל יום שלישי בעמותת "עמך" שלנו.
זיוה- המרכזת שלנו עושה מאמצים להנעים לנו את הפגישות. אנו מצפים ליום הפגישה. טוב לנו לצאת מהבית, לפגוש אנשים לשמוע סיפורים, אולי קצת לקבל יעוץ ותמיכה. אנו זקוקים לזה. כי לדאבוננו הנפש שלנו פגועה, יש פחדים לגבי העבר.
רבים מאתנו בודדים, יש לנו ללא ספור שאלות. אנו זקוקים ליום שלישי ב"עמך" .
אותה קבוצה קטנה קשרה קשרים אם גם לא הדוקים, אך בכל זאת קשרים. עובדה שאנשים שלא הכירו משתדלים לבוא כל שבוע ומשתדלים להתמיד בזה לגבי היום.
וכעת, מה טומן לנו המחר? אנו התחלנו קצת לרטון. טוענים שטוחנים מים. אנו רוצים וצריכים מפגשים אטרקטיביים, מפגשים עם מרצים, פסיכולוגים מומחים לבריאות הנפש. דרושות הרצאות מעניינות, אולי אפשר לגוון להקריא קטעים מסיפורת השואה שהיא ענפה מאד. להביא מרצים ניצולי שואה, יש הרבה מחקרים. אפשר לגוון לגוון לפעמים במוזיקה שהיא לכשלעצמה מרפא לנפש, אנו זקוקים לעצה לגבי עתידנו- כיצד להתמודד עם הבדידות?   אפשר ליזום מפגשים ביתיים יותר תכופים של קבוצות קטנות. לשמוע סיפורים של כל אחד מאתנו - לכל אחד מאתנו- לכל אחד יש סיפור שהוא היסטוריה, כל אחד רוצה שקולו יישמע, אולי להפיג את המרירות.
הבה נתארגן ולא נפסיד זמן. נהפוך את המפגשים ליותר אטרקטיביים ומעשיים, גם אם נצטרך להשקיע קצת כסף. נעזור לזיוה ליזום וליצור כי הדבר חשוב לנו מאד.
הסיסמא לזכור ולא לשכוח צריכה להיות נר לרגלינו.
בכוחות משותפים נעשה זאת- אם כולנו נשתדל ונתרום. אנו קבוצה קטנה עם מרץ. הבה נצא לדרך חדשה ניזום מפגשים עם תוכן מלא.
חבר'ה הזמן אוזל- חבל על כל מפגש מבוזבז. ניתן לנפש שלנו מנוח- זה יהיה טוב לכולנו.