פנחס שיפריס יליד 1869, בן לשמעון ורצה, (נולד בסמוטריץ) ואמי מליה ילידת 1879, לבית ברוך ונחמה ברונשטיין מקמניץ פודולסק.
הורי עסקו במסחר תבואות עוד ברוסיה. לאחר המהפכה הבולשביקית ב- 1917 תכננו לעבור את הגבול בהוסיאטן לצורטקוב. אבי קנה בית בצורטקוב וממש ברגע האחרון לפני סגירת הגבול (1920) הצליח להעביר את המשפחה לצורטקוב.
בצורטקוב הצטרף אבי לשותפים בחברה שעסקה באקספורט של תבואות לחו"ל שבראשה עמדה משפחת בוק, שבנם היה ממנהלי החברה. אבי נחשב מומחה בענייני תבואה והוא זה שעסק בקניית התבואות מהאיכרים שבסביבה. אמי סייעה לאבא בקניית התבואה והיא הייתה בעצם הפעילה ביותר בתחום זה.
ההורים עברו בחייהם טרגדיות של מות מספר ילדים הן ממחלות או מפרעות שונות שפקדו מידי פעם את היהודים בימי הצארים הרוסיים. הטרגדיה הקשה ביותר הייתה כשבתם חוה שהצליחה להגיע לגיל 8-9 נפטרה ממחלה.
כך אחרי מות ילדים רבים, כשנותרה רק רחל (נולדה 1911), התייאשו ההורים מהבאת ילדים נוספים לעולם ורק בעידוד הרבי מהוסיאטן נולדתי אני (שנה אחרי בואם לצורטקוב) בפורים 24/3/1921 . אחרי שנתיים נולדה חומקה (נחמה) וכעבור שנה נולד אחי שמואל.
רחל אחותי הגדולה הייתה נערה ואשה אינטליגנטית ורגישה במיוחד, מכתביה שנשלחו אלי, בהיותי כבר בישראל (ושנותרו בידי) כתובים בעברית יפיפייה ומעידים על אישיותה המיוחדת.
היא עברה משבר קשה לאחר שסרבה להנשא לגבר שהיה מאד מבוגר ממנה. היא נאלצה להפסיק את לימודיה בבית ספר מקצועי בצורטקוב ואושפזה במשך חודשיים בסנטוריום בלבוב. לאחר המשבר שעברה, למגינת ליבם של הורי שנאלצו להפר את "התנאים", הבטחת האירוסין למשפחת החתן ולאחר אכזבתה מאהבתה לאחיו הצעיר של החתן שיועד להיות בעלה, התאוששה מהמשבר שפקד אותה ונישאה בחתונת שידוך למוניו (משה) אהרנברג שעבד במפעל ביצים לאקספורט בזלוצוב.
נולדו להם שני ילדים- אחד ינק (יעקב)בשנת 1933 ו- הניוש (צבי) בשנת 1937.
רחל ומשה התכוננו לעלות ארצה והעבירו סכומי כסף לדוד נתן ועמדו לעלות לפי דרישה שקבלו מהסוכנות. אבל לפני עלייתם הסתבר שדרישה זאת נמסרה לאחרים. וכך תפסה אותם השואה שבה נספו שניהם עם ילדיהם.
כך היה גורלם של כל בני משפחתי: של אמי מליה ואחותי נחמה שנספו בקיץ 1941 (כנראה במחנה ההשמדה בלזץ) ושל אחי שמוליק, שנספה באחד ממחנות העבודה (קמיונקה?)
אבי- שנאסר והוגלה לסיביר ע"י הרוסים (שנכנסו לצורטקוב ב-1939) בגלל אפיית מצות מעבר למכסה שנקבעה לו והשתחרר מהכלא בסיביר ב 1941/2, מצא את מותו בסמרקנד בתאונת דרכים, בערב שבת, בדרכו להתפלל בבית הכנסת.
אני היחידי שניצלתי מגורלם המר של כל בני משפחתי בגלל נסיבות עלייתי ארצה ב- 1936.
המעניין הוא שניצלתי דווקא בגלל העובדה שלא הלכתי בדרך של שמירת מצוות הדת כי בגיל צעיר השתייכתי לתנועת השומר הצעיר. עובדה זו ציערה מאד את הורי ורק הודות לעצת אחותי הגדולה רחל, נשלחתי בהיותי בגיל 14 לארץ, על מנת למנוע את החיכוכים המתמידים ביני לבין הורי.   לאחר שגמרתי את התיכון יצאתי להגשמה בקיבוץ משמר העמק, שבו חייתי כ-12 שנה. בתקופת מלחמת השחרור נוצר קשר מופלא בין יהודית בת-עירנו צורטקוב,- (שהייתה חברה של אחותי נחמה, והגיעה לארץ אחרי השואה) לביני, שהפך לקשר נישואין.
הזיכרונות המשותפים וקשרי המשפחה היו בוודאי אחד האלמנטים המלכדים את הקשר החזק שביננו.
המאורעות המשמעותיים ביותר של חיינו בשנים האחרונות הוא עניין העברת העצמות של אבא, פנחס שיפריס מסמרקנד לארץ-ישראל וביקור משפחתנו ומשפחת מרטה ועמוס גורן, בת-אחות של יהודית, בעיר הולדתנו צורטקוב.
המאורע של העברת העצמות כרוך היה בכל-כך הרבה דברים מופלאים, שעליהם סופר בהספדים שנישאו בעת הלווית העצמות של אבא ובעת הקמת המצבה כעבור שנה.

נכתב לקראת כנס צאצאי משפחת שיפריס לדורותיה שהתקיים בקיבוץ נען חנוכה תשס"ג (דצמבר 2002)

אבא

עומדות רגלי על קברך החדש ועדיין קשה לי להאמין, שאכן מתגשמת משאלתי זו, שליוותה אותי במשך שנים רבות.
המידע על מה שעלה בגורלך הגיע אלי ממשפחת מרדכי גרוזמן, (קרובים מצד אמא), שבעצמם היו פליטים, שהגיעו ממוסקווה לסמרקנד ובדרך נס פגשוך בסמרקנד (בעקבות הודעה שהשארת בבית הכנסת המודיעה על קיומך) והם שסיפרו לי על גורלך לאחר הגיעם בספינת פליטים לארץ- מיד לאחר המלחמה.
אבא, מבקש אני שתדע, כי האיש הנפלא הזה, ר' מרדכי גרוזמן אמר קדיש כל שנה ב- ה' חשון, יום פטירתך, (שהוא בדיוק היום לפני 57 ( 58? שנים) והוא גם טרח תמיד להודיעני על התקרבות יום "היאהרצייט". יהי זכרו ברוך !
אבל מידע נוסף על קיומה של מצבה על קברך קיבלתי בדרך מופלאה רק בשנת 1990:
קבוצת אנשים מחב"ד בארה"ב ביקרו בבית-העלמין בסמרקנד ופרסמו בעיתון ביידיש בניו-יורק על הביקור והראשון ברשימת המצבות היתה של פנחס שיפריס מצורטקוב.
אדם מעירנו- צורטקוב- קרא בעיתון ושלח לחברו בארץ את הכתבה, והלה העביר אותה אלי.
מאז שאפתי להשתטח על קברך, אבא, ולא נסתייע הדבר.
רק הודות לאורה וחן שעמלו רבות, ראשית, בגילוי מופלא של הקבר (חן יספר על כך) ואח"כ השקיעו זמן, מאמצים וכספים בטיפול בכל הלוגיסטיקה, הקשורה במבצע זה של העברת העצמות והם שהפגישו אותנו עם אנשים מופלאים: הרב גורביץ והרב עקשטיין שהודות למסירותו הרבה, אישיותו ואנושיותו יוצאת הדופן בוצעה מלאכת הקודש הזו והגענו למעמד זה.
אבא,
הנה, במידה מסויימת, במעמד זה נסגר מעגל-אבל כמה טרגי הוא מעגל זה.
במברק ששלחת ב- 42 מסמרקנד, אליה הגעת לאחר שהשתחררת מסיביר, וביקשת בו מאחיך, נתן, לשלוח חבילות וסרטפיקט (אישור עליה לארץ) ולא ידעת כמונו את הגורל, שפקד כבר את כל יקיריך , שהישארת מאחור בצורטקוב.
האמא- מליה, אחותי הגדולה, רחל, בעלה ושני ילדיה, אחותי הצעירה, נחמה, ואחי הצעיר, שמואל, שנספו בשואה בלי שהותירו אחריהם קבר בעולם הנורא ההוא.
אתה, שהצלחת בזמן המהפכה הסובייטית להימלט מרוסיה לצורטקוב בפולין, אבל הסובייטים הישיגוך בעת הכיבוש של פולין המזרחית ונאסרת על ידם באמתלה של אפיית מצות ליהודים בפסח מעל המכסה שנקבעה לך.
וכך התגלגלת בבתי סוהר שונים, בצורטקוב, בקייב ולבסוף הוגלית לסיביר.
כשהשתחררת משם והגעת לסמרקנד ושלחת את המברק לכאן לא ידעת את הצפוי לך כעבור זמן קצר.
אבא הלך להתפלל בערב שבת לבית-הכנסת ונדרס ע"י מכונית צבאית.
הרי על כגון דא כבר נתרעמו חז"ל בדברים קשים:
"הזו תורה וזה שכרה"?
ויתרה מכך, אני השריד היחידי מכל המשפחה שלנו, שהצלחתי להגיע ארצה עוד ב- 36 , הרי זה דווקא רק בגלל הייסורים הרבים שגרמתי לך, בכך שהצטרפתי לתנועת נוער ציונית, שחרתה על דגלה לא לשמוע למוסר אב ואם, והפכתי ל"קרקפתא דלא מנח תפילין" וכך, בעצת אחותי הגדולה רחל נשלחתי לארץ על מנת למנוע חיכוכים בינינו ולמעט ע"י כך את ייסוריך הרבים.
הוי כמה נפתלים בוודאי דרכי השם בעיני יראי השם,
אבל, אבא, רוצה אני שתדע, כי במשך כל השנים התייסרתי על כך ,שלא נהגתי כלפיכם כראוי, ולא שמרתי על קשר מכתבים במשך התקופה הקשה של הכיבוש הרוסי, ואולי לא עשיתי די על מנת למלא את בקשתך במברק: להביאך ארצה.
כל השנים חיפשתי דרכים לכפר על המחדלים כלפיכם. והנה עומד אני לפניך בהזדמנות זו של העלאת עצמותיך משם לכאן על מנת להקים מצבה, שתנציח את כל בני משפחתנו היקרים,

מבקש אני ממך מחילה על כל חטאי כלפיכם.

אבא,- אנא סלח והקל על ייסורי המצפון שלי כלפיכם.

יהי זכרך ברוך וצרור בחיק משפחתנו וינעמו לך רגבי אדמת ארץ ישראל שלנו.