סיפורו של ניצול שואה י.  מתוך אתר www.shabak.gov.il

מבוא
63 שנים אחרי - אחרי שבמדינת ישראל הוקם מוזיאון השואה המיועד לדורות הבאים, פתאום העולם ה"נאור" נזכר או הזכרנו לו שגם לו אסור לשכוח מה שהיה רוצה לשכוח.
כן גם אני הייתי רוצה לשכוח, אבל אני לא אשכח את זה לעולם.
אני אחד המעטים ששרדו, אחד מאלה שהרוצחים לא יכלו לו, שרד בכדי לספר מה ואיך היה בתופת הזאת.
ובכן נולדתי בפולין, מזרח פולין הקרוי "גליציה המזרחית" בעיירה ושמה צ'ורטקוב, בת 25 אלף תושבים ובתוכה עשרת אלפים יהודים החיים במרכז העיר. האזור כלל עשרות יישובים נוספים מיושבים ע"י קהילות יהודיות חמות ובתוכם מאות בתי כנסת ומועדונים יהודיים וציוניים חמים, הרבה רבנים מפורסמים כמו הרבי מצ'ורטקוב, הבעש"ט במרחק כ-25 ק"מ משם. בצ'ורטקוב "עיר" החיים של היהודים היו תוססים, באזור נולדו מנהיגים וסופרים- כמו ש"י עגנון, מאיר יערי ואחרים.

סיפור חיי
נולדתי כאמור בצ'ורטקוב כאזרח פולני בתחילת שנות ה-30 להורי חוה וצבי. בבית היינו 5 ילדים- שתי אחיות בוגרות ממני ושני אחים שנולדו אחרי, לאבי היה בית מלאכה לייצור כובעים, הוא גם תפר לצבא והמשטרה.
הפרנסה סיפקה את הצרכים הבסיסיים (לא היו עודפים).
למדתי בחדר מגיל 3, החיים התנהלו בשני חדרים, כולל הלימודים והמשחקים.

1938-1941 האזור עבר לשליטת הרוסים עם פרוץ מלחמת גרמניה- ברה"מ.
1941 -העיר צ'ורטקוב נכבשת ע"י הגרמנים, והאוקראינים מתחילים "לחגוג".

רצח יהודים חופשי עד כניסת הגרמנים, הגרמנים משליטים סדר (רצח לפי תוכנית).
אוספים את האינטליגנציה ובעלי זרוע שכללו קבוצה של מאות אנשים אשר מוציאים להורג ב"יער השחור".

פעולה שניה לאחר מספר שבועות- גירוש כל היהודים לאזור המוגדר כ"גטו".
באותה השנה אוספים כאלפיים יהודים אשר מוצאים להורג או מובלים למחנות ריכוז.

(לאבי היה בית מלאכה בשוק, אשר מחוץ לגטו, באישור הגרמנים כי היה תופר כובעים עבורם). אבי, אחי הקטן ממני ואני צעדנו לעבר השוק ביציאה מהגטו כשלפתע הופיע אחד בשם וולף, שיכור (פולני ממוצא גרמני משת"פ) עם אקדח שלוף, עוצר אותנו שואל שאלות את אבי ותוך כדי לוחץ על ההדק, אבי נופל בנוכחותי, אחי ואני בורחים (כפי שאבי לימד אותנו תמיד לברוח בשיטת ה"זיג זג"). וולף ממשיך לירות לעברנו, אחי נפגע, לא יכולתי להושיע, אני ממשיך לרוץ רק שמעתי ירייה נוספת. חזרתי הביתה, נשארנו 5 בלבד. אני הבן הבכור, נשארתי המפרנס "מתגנב" מהגטו ומבריח לגטו מזון. החזות "הארית" וידיעת השפה האוקראינית עוזרים לי.

1942 שוב אקציה, אחותי הקטנה ואני נלכדים ויחד עם 500 יהודים מובלים לבית הכלא המקומי, מוחזקים שם בחצר הפנימית המרוצפת אבנים גדולות מספר ימים. הלילות קרים אנו מחובקים מתחממים אחד בשני, רועדים מקור, בוכים אולי? אינני זוכר.

אחותי הייתה מאוד חכמה, גאון בלימודים. כעבור ימים מספר מצויים להסתדר בשורות נשים וגברים לחוד. למרות שהייתי קטן דחפה אותי אחותי לעבר הגברים. אנחנו מובלים מספר קילומטרים לעבר תחנת הרכבת. קודם הוכנסו הנשים והילדים ולאחר מכן הגברים. תוך כדי הכנסת הגברים לקרונות אני בין הרגלים של אנשים, נסוג כל הזמן לאחור וכך הוכנסתי לקרון האחרון. הדלתות נסגרו, חושך וחום מחניק.
הרכבת מתחילה לנוע, לא מים לא אוכל ולא אויר. הרכבת נעצרת מדי פעם, כנראה להוסיף קרונות עם יהודים מהעיירות שבדרך. כעבור יומיים או יותר פרץ פתאום אויר צח פנימה ויחד עם אחרים זחלתי לעבר מקור האוויר והאור, היה חלון קטן שנפרץ, הייתי קטן עברתי בין הרגליים של האנשים נדחפתי כלפי מעלה, פתאום מצאתי את עצמי מול פתח שדרכו נפלטתי החוצה מהרכבת הדוהרת.
נשארתי שכוב על האדמה פחדתי להרים את הראש, נדמה היה לי שהרכבת נעצרה וציפיתי לירייה בעורף. אבל לאט הרמתי את ראשי, שקט מוחלט, ורק גיצים של הקטר שנראו למרחוק סימנו לי את המצב, "אני חופשי" ואני זוב דם, ורק מתרחק מהפסים לעבר המקום החשוך ביותר (אבי לימד אותנו בלילה תמיד לרוץ לכיוון הכי חשוך), סימן שזה לא מיושב. ואכן זה היה יער. העמקתי פנימה וביליתי את שארית הלילה. למחרת בבוקר נודע לי שאני במרחק כ-250 ק"מ מהבית- כלומר מצ'ורטקוב.
אני סחוט, עייף, רעב, יחף אבל המטרה לשוב הביתה למה ולמי שנותר.
אחרי הליכה של כ-200 ק"מ הגעתי לעיירה שבה התגוררו אחיו של אבי ומשפחתו. למרות השכנועים של המשפחה להישאר, בקשתי להצטייד בתיק ובו ספרי לימוד של תלמיד, מעט כסף ובן דודי ליווה אותי והצביע למרחק על תחנת הרכבת, החלטתי לשוב לצ'ורטקוב ברכבת כי בצ'ורטקוב היה ריכוז גדול של אנשי גסטאפו ומאות אנשי בטחון אשר שרצו בתוך ומסביב לעיר.

הגעתי העירה בערב, עברתי ביקורת כרטיסים, כשמשני צדדי אנשי משטרת הרכבות עם כלבים (פחד אלוהים)- התקרבתי לעבר הגטו, חושך, שקט מוחלט. אין סימן חיים. אני מתגנב פנימה, נכנס לאחד הבתים הריקים (היו הרבה כאלה) וממתין עד אור הבוקר- יש התעוררות, פה ושם התארגנות קבוצות עבודה הפועלות מחוץ לגטו. אני נע לעבר מקום מגורי- הפתעה "שמחה". אני מספר את הסיפור שלי (אני לא בטוח שהבינו או האמינו לי), אימי מבקשת לא לספר על כך בחוץ, מצווה עליי להישאר בבית שלא יראו אותי, אבל הרעב גובר, אני המפרנס, אני מתארגן, מצטייד בכל מיני בגדים להחלפה תמורת מזון. "מתגנב" מהגטו נע לעבר השוק, מבצע "עסקאות" וחוזר הביתה בעיקר עם לחם. בזמן הפנוי בתוך הגטו אני מצטרף למוכרי הסיגריות וזה נמשך עד 1943. באותו בוקר מוקדם, עדיין חושך מוחלט, יריות, הרבה יריות, נביחות כלבים, הרבה כלבים. צעקות יהודים החוצה- עברו מבית לבית. אנחנו בחוץ. (אימי ואחי הקטן השואל את אימי "מה הולכים לעשות לנו?" והוא בסך הכל בן 5, אני ואחותי הגדולה). מובילים אותנו לעבר משאית, הרבה גופות פזורות בדרך (אנשים שנורו במקום). המשאית התמלאה, אנו מצווים להוריד את ראשנו, 2 שוטרים אוקראינים יושבים מעלינו עם רובים מאיימים, נוסעים. בדרך אימי אומרת לי מספר פעמים את שמה של אחותה שבניו- יורק Gusie Smal- ולספר לה הכל! כנראה שלאימי היה חוש והאמינה ואולי התפללה שאני אשרוד. בדרך כשעברנו ליד הבית בו גדלתי בסיבוב חד זינקתי מהמשאית, שמעתי ירייה או שתיים- ושוב אני חופשי.

נודע לי, אחרי המלחמה, שכעבור מספר שעות משפחתי הנותרת הוצאה להורג בירייה. היה שם בור גדול שהוכן בעוד מועד, אנשים נצטוו להתפשט על "גשרון" שבאמצע הבור והם נורו ונפלו לתוכו. אני מסתובב סביב לעיר ביער, בבוסתנים בשדות וניזון מפירות וירקות, וכך אני מבלה מספר חודשים בחיק הטבע. מסתבר שזה היה הסוף, האזור מוכרז כ"יודן ריין"- מי שמסגיר יהודי חי או מת מקבל תמורתו 1 ק"ג סוכר. ואני צובר ניסיון בהישרדות כשאני משתין מיד אני מתרחק מהמקום "עושה את צרכי" מכין גומה לפני זה, בסיום מכסה, ומיד מתרחק מרחק רב, שותה רק מהנהר, ליד מקורות מים מוכרים הרבה יהודים נספו ושילמו בחייהם.

הסתיו מתקרב, הימים ועוד יותר הלילות קרים, גשמים, פחות מזון על העצים, עונת הקציר מסתיימת, פחות מקומות מסתור.
נודע לי מ"גוי ידידותי" שנמצאים כמה עשרות יהודים במרחק 20 ק"מ, המועסקים בעבודות חקלאיות עבור הגרמנים. מקום זה גם מרוחק ממרכז השלטון בצ'ורטקוב, כגון: הגסטאפו, משטרת הביטחון, וכל מיני ארגונים העוסקים בעיקר בלכידה וחיסול יהודים.
ובכן, לאחר הליכה קצרה פוגש אני שלדי אדם בלויים וקרועים שמספרים לי שמקום זה מנוהל ע"י גרמני אוסטרי שמנסה לגונן עליהם וטוען כל הזמן שהם חיוניים למאמץ המלחמתי, מציעים לי להתרחק משם ומספרים שבכפרים שבסביבה יש מספר נערים יהודיים המועסקים ע"י הכפריים חלקם כאוקראינים וחלקם כיהודים.

אני יוצא לדרך לאחר מספר קילומטרים וכמה כישלונות אני מתקבל לעבודה אצל איכר כשאני מציג עצמי כאוקראיני שהורי נחטפו ע"י הגרמנים לגרמניה (היו אלפי מקרים כאלה). בעיקר אני יוצא למרעה עם הפרות שברשותו ועוזר במשק הבית- בקיצור מצאתי גן עדן: לן ברפת עם הפרות, מקבל אוכל- בקיצור אמריקה. במפגש בשדות המרעה זיהיתי ילדים יהודיים והם עדכנו אותי על המצב באזור, ושבכפר זה ישנים כמה עשרות יהודים העובדים במשק גדול. בקיצור לאחר חודשים ארוכים של "גן עדן" מזעיקים אותי נערים יהודים שבכפר (מסתבר שידעו עלי). באותו לילה בכפר במשק הגדול נרצחו כל היהודים ששהו שם.

אני מצטרף לקבוצה שרותמת למספר עגלות סוסים  על מנת להעמיס את הגויות וחלקי גופות (הרצח היה נוראי ואכזרי- ובוצע ע"י גרזנים, מקושים, קלשונים ועוד, נורא!). אנו חופרים בקרח האדמה קפואה- על מנת לקבור את המתים- אוספים כמה נשים פצועות ומסתלקים העירה בפחד שמא יחסלו גם אותנו.

בדרך העירה אנו שומעים הפצצות ממטוסים וקולות נפץ של תותחים, מבינים שהרוסים מתקרבים. בעיר נמצא רק צבא גרמני לוחם- חונה ליד מקום ריכוז היהודים שנותרו, לא נותנים לאוקראינים להתקרב, מטפלים בפצועים שהבאנו מהכפר.
רק כעת לאחר השחרור ע"י הצבא האדום במרץ ,1944 מתחילה ההתאוששות וההבנה על גודל האובדן והטרגדיה, והמאבק על המשך החיים "הנורמליים" והעתיד מתחיל רק עכשיו.

בקיץ שנת 1944 לאחר השחרור ע"י הצבא האדום נלכד על ידם הרוצח וולף אשר ירה באבי ובאחי בנוכחותי והרגם. עם לכידתו ערכו הרוסים משפט ראווה ע"י בית דין צבאי באולם המרכזי של העיר. אני הופעתי כעד ראיה היחידי.
תיארתי בדיוק את הרצח הזה שלעולם לא אשכח. המשפט הסתיים בו ביום ופסק הדין שנתקבל היה גזר דין מוות בתליה. למחרת הוקם עמוד תליה בכיכר המרכזית בעיר לעיני המונים. גזר הדין בוצע לעיני המונים ע"י התליין כשאני עומד בקרבתו.

בשנת 1971 בהיותי בגרמניה בשליחות המדינה קבלתי הזמנה להעיד מטעם התביעה הגרמנית במשפטו של איש גסטאפו בשם פאול אשר שירת בצ'ורטקוב ובין היתר היה ממונה על שוד הרכוש היהודי בעיר ובסביבתה. פאול נשפט למספר שנות מאסר (אינני זוכר כמה), ומת בכלא הגרמני מאוחר יותר.

ולבסוף, נשאלתי בעקבות 2 המשפטים אם אני רואה בזה נקמה, "סגירת מעגל". תמיד השבתי, וזאת דעתי גם היום: "הפצע שלי מוגלתי שלעולם לא יגליד. הגאווה שלי היום זאת המדינה שלי, רעייתי וארבעת ילדי ומשפחותיהם שאני כל כך אוהב אותם וגאה בהם".

 נ.ב. - צירוף מקרים או……….אינני יודע
בני הגדול ציקי המתגורר בניו יורק נתבקש (בחודש מרץ 2005), בגן הילדים של נכדתי לספר על השואה כבן של ניצול שואה - השתתפו מספר הורים נוספים, המרצה שהיה לפני סיפר שאביו יליד צ'ורטקוב, שאינו בן החיים כבר, סיפר שהוא קפץ מרכבת דוהרת (היום אנו יודעים שהיא נסעה למחנה המוות בלזץ), ולפניו היה ילד שהוא עזר לו לטפס לעבר "החלון" הפרוץ, וכל חייו אמר "מעניין אם הילד ניצל", ובכן אני הייתי הילד היחיד בקרון- וזהו אני. כמובן שהגיע תור בני לספר ואז אימת בני את סיפורו של אביו ואישר לו שהילד שאביו עזר לו לקפוץ הנו אביו (אני). וכך עזר לו להימלט מהמוות- ותודות לנכדתי נתבררה האמת.